בנוסף למצוות תלמוד תורה שמחייבת כל אדם מישראל לקבוע עיתים ללימוד התורה בכל יום ובכל לילה, תיקנו חכמים לקרוא בתורה בציבור כמה פעמים בשבוע. אמרו חכמים (ב”ק פב, א) שתקנה זו נוסדה אחר מה שנאמר (שמות טו, כב): “וַיֵּלְכוּ שְׁלֹשֶׁת יָמִים בַּמִּדְבָּר וְלֹא מָצְאוּ מָיִם”. הבינו משה רבנו ותלמידיו הנביאים, שהצמאון למים נגרם מפני ששלושה ימים רצופים לא עסקו ישראל בתורה, שנמשלה למים. שכן כשם שהמים מחיים את כל החי והצומח, כך התורה מחיה את הנשמה. ומאחר שרחקו מהתורה, לא מצאו מים. ואף שמן הסתם תלמידי החכמים שבדור למדו תורה באותם שלושה ימים, לא עסקו ישראל בתורה באופן ציבורי, ולכן תיקנו שיקראו בתורה בכל יום שני, חמישי ושבת, כך שלעולם לא יעברו עליהם שלושה ימים ללא קריאה ציבורית בתורה. לימים עזרא הסופר המשיך לעצב את התקנה, ותיקן שיקראו לפחות שלושה עולים ועשרה פסוקים (ב”ק פב, א).[1]
שתי מגמות עיקריות לתקנת הקריאה בתורה: האחת, שלא יעברו על ישראל שלושה ימים ללא לימוד תורה ציבורי. השנייה, שכל שלושה ימים ייפגשו עם ספר התורה המקודש שנכתב בדיו על הקלף, כמסורת כתיבתו מסיני.
בנוסף, תיקן משה רבנו שיקראו במועדים מעניינו של המועד (מגילה לב, א). וחכמים עיצבו את התקנה כשקבעו כמה עולים יעלו בכל אחד מהמועדים, כמבואר בהלכה הבאה.
תקנת הקריאה בתורה מוטלת על הציבור, שכל עשרה שמתקבצים לתפילה במניין בימים שתיקנו לקרוא בהם בתורה – צריכים לקרוא בתורה. אבל אין התקנה מוטלת על היחיד, ולכן מי שהתפלל במניין, ובעת שהגיעו לקריאת התורה נצרך להתפנות והפסיד חלק מקריאת התורה, או שנאלץ לצאת לפני קריאת התורה, אינו צריך לחפש מניין נוסף כדי להשלים את הפסוקים שלא שמע.[2]
[2]. כתב רמב”ן (מלחמות ה’ מגילה ג, א), שקריאת התורה היא חובה על הציבור ולא על היחיד, שלא כמו קריאת המגילה שחובה על כל יחיד לשומעה. וכ”כ ריטב”א (מגילה כא, ב). וביאר שמטעם זה היה מצוי שיחידים נכנסים ויוצאים באמצע קריאת התורה, ולכן תיקנו שכל עולה יברך (להלן הלכה ד). וכ”כ תשב”ץ קטן קפה; הרב חזן בעל ה’חקרי לב’, בתשובה שהעתיק נכדו ר’ חיים פלאג’י (סמיכה לחיים או”ח ב), גינת ורדים (או”ח ב, כא). וכ”כ שערי אפרים (ז, לט), ולכן אם ציבור הפסיד קריאה – צריך להשלימה בשבת הבאה, אבל לא יחיד (להלן כ). ולכן יחיד שלא שמע כמה פסוקים, אינו צריך לחפש מניין כדי לשומעם, וכפי שכתבו ציץ אליעזר (יח, ה), ויבי”א (ח”ז או”ח ט), (ודחו את דברי האג”מ או”ח ד, כג; ד, מ, ה, שכתב שיש חיוב להשלים פסוקים שלא שמע). יתרה מזאת, יש אומרים שאף מי שנמצא עם הציבור, כל שיש עשרה שמקשיבים לקריאה רשאי ללמוד לעצמו שניים מקרא ואחד תרגום, כמובא להלן בהלכה יב. ואף הסוברים שהכל חייבים להקשיב לקריאת התורה, הכוונה ליחיד שנמצא במניין שקוראים בו בתורה, שאסור לו לפרוש מהקריאה הציבורית, אבל יחיד הנמצא בביתו אינו חייב בקריאה בתורה (עי’ באו”ה קמו, ב, ‘ולקרות’; ציץ אליעזר יח, ה).
מי שעומדות בפניו שתי אפשרויות – להתפלל במניין או לשמוע את קריאת התורה: יש אומרים שעדיף שיתפלל במניין, כי מצווה על היחיד להתפלל במניין, ואילו קריאת התורה היא מצווה על הציבור ולא על היחיד (מנחת יצחק ז, ו). ויש אומרים שתקנת הקריאה חשובה יותר, ועדיף שישמע את הקריאה בתורה (הליכות שלמה תפילה יא, ב).
