בכלל תקנת הנביאים בימי משה רבנו, שיקראו בימי שבת, שני וחמישי – עולה אחד שלושה פסוקים או שלושה עולים כל אחד שלושה פסוקים. הוסיף עזרא ותיקן שיקראו שלושה עולים, ויחד יקראו לפחות עשרה פסוקים (ב”ק פב, א). לשם כך אחד מהעולים צריך לקרוא לפחות ארבעה פסוקים (מגילה כא, ב).
בתקנה זו יש ביטוי לכך שצריך להתבונן בתורה במבט כללי. “תּוֹרַת ה’ תְּמִימָה מְשִׁיבַת נָפֶשׁ” (תהילים יט, ח), דווקא כשהתורה מופיעה בשלמות היא משיבת נפש, אולם כשמאבדים את המבט הכללי – איננה משיבת נפש. המספר שלוש מבטא את הרעיון השלם, המורכב משני הצדדים והמרכז (כעין תזה, אנטי-תזה וסינתזה). טעה אחד מהקוראים וקרא פחות משלושה פסוקים, עליו לחזור ולתקן את הקריאה.[5]
לגודל חשיבות התקנה, שצריך כל עולה לקרוא לפחות שלושה פסוקים, תיקנו חכמים שלא להפסיק את הקריאה במקום שיש חשש שיהיו אנשים שיטעו לחשוב שמותר לעולה לקרוא פחות משלושה פסוקים. נבאר יותר: כפי שלמדנו (לעיל י, טז), התורה כולה מחולקת לפרשיות קטנות, שמופרדות בספר התורה על ידי רווח של שיעור כתיבת תשע אותיות. אסרו חכמים להפסיק את הקריאה פחות משלושה פסוקים לפני סיום פרשיה, כדי שאם יצא אדם באותו זמן מבית הכנסת, לא יעלה בדעתו שהעולה הבא יקרא עד סוף הפרשיה פחות משלושה פסוקים. וכן אין להפסיק פחות משלושה פסוקים לאחר תחילת פרשיה, כדי שאם יכנס אז אדם לבית הכנסת, לא יעלה בדעתו שהעולה הקודם התחיל לקרוא מתחילת הפרשיה וקרא פחות משלושה פסוקים (מגילה כא, ב; שו”ע או”ח קלח, א).
אם העולה אחריו כבר התחיל לברך, ונזכרו שהקודם קרא פחות משלושה פסוקים, ביום חול שאין מוסיפים על שלושה עולים, זה שבעלייתו היתה הטעות יישאר ליד הבימה, ולאחר מכן יעלה שוב בברכה לפני הקריאה ולאחריה, ויקראו לו לפחות שלושה פסוקים. אבל בשבת, שמותר להוסיף על העולים, יוסיפו עוד עולה שיקרא לפחות שלושה פסוקים (מ”א קלז, ח, ועי’ מ”ב יג).
