אם הקורא טעה טעות שמשנה את המשמעות, גם אם שמו לב לטעות רק אחר שהמשיך לקרוא, עליו לחזור ולקרוא את המילה כהלכתה, ולהמשיך ולקרוא ממנה והלאה כסדר, עד לסיום קריאת העולה. כאשר החזרה לאותה מילה אינה מובנת, כי היא באמצע עניין, יש לחזור לתחילת הפסוק שבו נעשתה הטעות. אבל אם הקורא תיקן את עצמו מיד, אפילו היתה המילה באמצע משפט, אין צורך לחזור לתחילתו.
כאשר נעשתה טעות בקריאת העולה הראשון, ורק לאחר כמה עליות הגיעו למסקנה שנעשתה טעות. כיוון שיש טורח רב בקריאה חוזרת ממקום הטעות, יוכלו להסתפק בקריאת הפסוק שבו היתה הטעות עם עוד שני פסוקים שלפניו או לאחריו, ואחר כך ידלגו וימשיכו בקריאת העלייה שבה נמצאים (עי’ מ”ב קמב, ב; שעה”צ ג).
אם לאחר סיום קריאת התורה בשבת הגיעו למסקנה שהיתה טעות שמצריכה חזרה, מן הדין אין צריך לחזור ולקרוא את הפסוק שטעה בו הקורא, שכן למדנו שיש סוברים שיוצאים ידי חובה גם בקריאה שיש בה טעות, וכיוון שזו מצווה מדברי חכמים, הלכה כדעת המקילים (ח”א לא, לא; כה”ח קמב, ה). אולם אם אין טרחה מרובה בדבר, טוב לחזור ולקרוא בלא ברכה את הפסוק שטעו בו עם עוד שני פסוקים לפניו או לאחריו (עי’ באו”ה קמב, א, ‘מחזירין’).
