תיקנו חכמים שככל שהיום יותר מעולה ומקודש, יקראו בו יותר עולים (מגילה כא, א; פנה”ל מועדים ב, ח). בימי שני וחמישי, וכן בתעניות ציבור, בחנוכה ובפורים, קוראים שלושה עולים בתורה. המשותף לימים הללו שהם ימי עבודה רגילים, ואין מקריבים בהם קורבן מוסף, והוספת עולים עלולה לגרום ל’ביטול מלאכה’.
בראשי חודשים ובחול המועד, קוראים ארבעה עולים. בימים אלו מקריבים קרבן מוסף וכנגד זה תיקנו חכמים את תפילת המוסף, וכן תיקנו להוסיף עלייה רביעית. ואין חוששים לביטול מלאכה מועט, הואיל ובחול המועד מותר לעבוד רק לצורך המועד או לצורך גדול, וגם בראש חודש היה ראוי למעט בעבודה (עי’ פנה”ל מועדים יא, ב; זמנים א, ז).
בימי חג (ימים טובים) קוראים חמישה עולים, שבהם מתווספת קדושה שבאה לידי ביטוי באיסור מלאכת עבודה.
ביום הכיפורים קוראים שישה עולים, שבו מתווספת קדושה הבאה לידי ביטוי בכך שגם מלאכה לצורך אוכל נפש, שמותרת בחג, אסורה בו.
בשבת קוראים שבעה עולים. ואף שמבחינות מסוימות קדושת יום הכיפורים גבוהה יותר, בשבת מוסיפים עולה מפני שהעונש על חילולה חמור יותר, שהמחלל שבת חייב סקילה ואילו המחלל את יום הכיפורים חייב כרת (מגילה כב, ב; עי’ פנה”ל ימים נוראים ו, 2).
בשבתות, ביום הכיפורים ובחגים, מוסיפים עולה הנקרא ‘מפטיר’. בשבתות המפטיר חוזר וקורא את הפסוקים האחרונים של ‘פרשת השבוע’, ובמועדים הוא קורא פסוקים מפרשה אחרת שעוסקים בעניינו של יום. העולה למפטיר קורא את ההפטרה, שהיא קריאת פסוקים מהנביא הקשורים למה שקראו בתורה (ראו פנה”ל שבת ה, ז).
בקריאה שקוראים בשבת בשחרית קוראים את כל התורה כסדר. בזמן התלמוד נהגו בארץ ישראל להשלים את קריאת התורה בשלוש שנים, ובבבל נהגו להשלימה בשנה אחת. וכן נוהגים כיום בכל קהילות ישראל, לקרוא בכל שבת את ‘פרשת השבוע’, ולסיים בכל שנה ב’שמחת תורה’ את קריאת כל התורה.
במנחה של שבת קוראים שלושה עולים, משום שזו אינה הקריאה העיקרית של השבת, אלא תקנה מאוחרת של עזרא הסופר, “משום יושבי קרנות” (ב”ק פב, א). ‘יושבי קרנות’ הם יושבי החנויות שעסקו בימות החול במסחר ונעדרו מבית הכנסת, וכדי להשלים להם את הקריאה של ימות החול, תיקן למענם עזרא הסופר את הקריאה במנחה של שבת (רש”י). ויש מפרשים (שיטמ”ק בשם גאון), ש’יושבי קרנות’ הם קלי הדעת, והואיל וזמן המנחה הוא זמן שמועד לשכרות, תיקן עזרא הסופר קריאה בתורה, כדי שקלי הדעת יימנעו משכרות לכבוד הקריאה בתורה (עי’ פנה”ל שבת ה, ח).
