אמרו חכמים (סוטה לט, א), שמפני כבוד התורה, מעת שנפתח ספר התורה כדי לקרוא בו, אסור לקהל לדבר זה עם זה אפילו בדבר הלכה. וכן נאמר (נחמיה ח, ה): “וַיִּפְתַּח עֶזְרָא הַסֵּפֶר לְעֵינֵי כָל הָעָם, כִּי מֵעַל כָּל הָעָם הָיָה, וּכְפִתְחוֹ – עָמְדוּ כָל הָעָם”. עָמְדוּ פירושו עצרו מכל דיבור ושתקו. וכן נאמר (שם ח, ג): “וַיִּקְרָא בוֹ… מִן הָאוֹר עַד מַחֲצִית הַיּוֹם נֶגֶד הָאֲנָשִׁים וְהַנָּשִׁים וְהַמְּבִינִים, וְאָזְנֵי כָל הָעָם אֶל סֵפֶר הַתּוֹרָה”. עוד אמרו חכמים (זוהר ח”ב רו, א), שהכל צריכים להכין את עצמם לקראת הקריאה בתורה באימה וביראה, ברתת ובזיע, ולכוון ליבם אל התורה כאילו הם עומדים עכשיו על הר סיני לקבל את התורה.
וכן הורו רבים להלכה, שבעת הקריאה צריכים כל הנמצאים בבית הכנסת להקשיב לקריאת התורה, ואף בין עולה לעולה אסור לדבר בדברי תורה (רי”ף, רמב”ם ורשב”א).
מנגד, יש סוברים שהאיסור הוא לדבר עם הזולת, אבל מותר לאדם ללמוד תורה בלחש בעת קריאת התורה, ובתנאי שיהיו עשרה שמקשיבים לקריאה (בה”ג, תוס’ ורא”ש). נחלקו הפוסקים בביאור דעתם: יש אומרים, שהואיל ואין חובה אישית על היחיד לשמוע את קריאת התורה (לעיל הלכה א), מותר למי שמעוניין בכך ללמוד תורה בלחש בנושא אחר במקום להקשיב לקריאה, ובתנאי שיהיו עשרה שיקשיבו לקריאה (כך משמע משו”ע קמו, ב; ציץ אליעזר יח, ה). ויש אומרים, שכל הנמצאים בבית הכנסת חייבים להקשיב לקריאת התורה, הואיל והם חלק מהציבור החייב בקריאתה, ורק מי שכבר שמע את קריאת התורה במניין מוקדם, רשאי ללמוד בלחש בעת שקוראים בתורה (באו”ה קמו, ב, ‘ויש’).
למעשה, נכון להחמיר שלא ללמוד דבר בעת הקריאה אלא להקשיב לבעל הקורא, שכן הורו פוסקים רבים, ואף המקילים מסכימים שכך נכון לנהוג לכתחילה.
גם בהפסקה שבין העליות אסור ללמוד תורה בקול, וקל וחומר שאסור לדבר עם חברו בדברי תורה, אבל מותר ללמוד בלחש (רבנו יונה, שו”ע או”ח קמו, ב; א”ר ד). ויש מקילים לשוחח בלחש בדברי תורה, במיוחד כאשר הגבאים מאריכים באמירת ‘מי-שברך’, ובתנאי שהדיבורים יהיו בדברי תורה ולא יימשכו גם בשעת הברכות והקריאה (ב”ח, ערוה”ש קמו, ג).[14]
אף שלדעת רבים אסור לדבר בהפסקות שבין העליות אפילו בדברי תורה, מותר לרב לענות לשאלה דחופה בהפסקות שבין העליות (מ”ב קמו, ו). גם לגבאים מותר לדבר בהפסקות בעניינים נחוצים הקשורים לתפילה. וכשהשאלה דחופה מאוד, מותר לרב לענות אפילו בעת הקריאה (ערוה”ש קמו, ב). וכן מותר לגבאי לדבר בעניינים דחופים שאינם סובלים דיחוי, כגון לברר את מי צריך לכבד בעלייה לתורה כדי למנוע עלבון או טרחא דציבורא.
מנגד, יש מקילים וסוברים שהאיסור הוא ללמוד בקול, משום הפגיעה בכבוד הקריאה בתורה, אבל ללמוד בלחש מותר, וכפי שנהג רב ששת. כך דעת התוס’ (ברכות ח, א), ורא”ש (שם א, ז). וכתב בה”ג (סי’ כד), שההיתר בתנאי שיהיו שם עשרה שמקשיבים לקריאה. ונראה שהתוס’ והרא”ש מסכימים לכך (תה”ד כד; מ”ב קמו, ח). ורבנו יונה (ברכות ד, א) כתב שההיתר ללמוד בעת קריאת התורה מותנה בכך שיתחיל ללמוד לפני תחילת הקריאה, כדי שייחשב כמי שעוסק במצווה שפטור מהמצווה של שמיעת קריאת התורה. ויש אומרים, שגם לדעת המחמירים (ר”ח ורי”ף), מותר ללמוד בעת הקריאה שניים מקרא ואחד תרגום, וכן נהג רבי יהודה החסיד (או”ז א, הל’ ק”ש יא; מרדכי, הגהות אשרי וסמ”ק).
למעשה כתב ב”י (קמו, ב), שהואיל וגדולים ורבים הקילו, יש לרוצים ללמוד בעת הקריאה על מה לסמוך. ובשו”ע שם, כתב ששנים מקרא ואחד תרגום מותר, ומשמע גם למחמירים. בפשטות משמע שכוונת המקילים ושו”ע שגם מי שלא שמע את הקריאה בעצמו רשאי ללמוד בעת הקריאה הציבורית בלחש, כי אין לאדם חובה אישית לשמוע את קריאת התורה. וכ”כ בציץ אליעזר (יח, ה). אולם יש סוברים שכל דברי המקילים אמורים רק לגבי מי שכבר שמע את קריאת התורה, אך אם לא שמע, כיוון שהוא נמצא עם הציבור, חובה עליו לשומעה (באו”ה קמו, ב, ‘ויש’). וכך היא ההדרכה הראויה, שכן למחמירים, ואף למקילים לפי באו”ה, מי שלא שמע את קריאת התורה חייב לשמוע את בעל הקורא. וגם למקילים, כתב השו”ע שנכון למדקדק להקשיב לקריאת התורה.
