ז – הקורא והעולה

מתחילה היה המנהג, שכל מי שקראו לו לעלות לתורה, היה קורא בעצמו. וכיוון שאין בספר התורה ניקוד וטעמים, כל אדם היה לומד את פרשת השבוע היטב עם טעמים, באופן כזה שאם יקראו לו לעלות לתורה, יוכל לקרוא את חלקו. ואם קראו לו לעלות לתורה, ועדיין לא הספיק לחזור על הקריאה פעמיים-שלוש בינו לבין עצמו, לא היה עולה (שו”ע או”ח קלט, א). וכן מסופר על רבי עקיבא, שאירע שקראו לו לעלות לתורה ולא רצה לעלות. שאלו אותו תלמידיו: וכי לא לימדתנו רבנו שהתורה היא חיינו ואורך ימינו, ולמה כשקראו לך לעלות לא עלית? אמר להם: מפני שלא סידרתי את הקריאה ביני לבין עצמי פעמיים או שלוש. שאין אדם רשאי לומר דבר תורה לפני הציבור עד שיפשוט אותו בינו לבין עצמו פעמיים או שלוש (תנחומא יתרו טו). וכך נוהגים עולי תימן עד היום, שכל עולה קורא את קריאתו בעצמו.

אולם בימי הראשונים התפשט המנהג בספרד ובאשכנז, שמעמידים ‘בעל קורא’ שקורא לכל עולה את חלקו, והעולה מברך את הברכות לפני הקריאה ולאחריה, וקורא בלחש עם בעל הקורא מילה במילה (ראו להלן הלכה יא). שני טעמים למנהג: האחד, כדי שלא לקפח את מי שאינם יודעים לקרוא כראוי, שבלא שיהיה ‘בעל קורא’ שיקרא עבורם, לא יוכלו לזכות לעלות לתורה. וכדי שלא יתביישו אלו שצריכים שיקראו עבורם, נהגו ש’בעל הקורא’ קורא לכל העולים (ר”ת, ר”ן וריטב”א). השני, ישנם אנשים שנוטים לטעות בקריאתם אך אינם מודים בכך, ואם לא יתנו להם לקרוא בתורה – יֵעלבו ויתקוטטו. אך כאשר בוחרים ל’בעל קורא’ את אחד המצטיינים בקריאה, אינם נפגעים (רא”ש). לפי שני הטעמים הללו, גם מי שיודע לקרוא, נכון שלא יקרא לעצמו בעלייתו, אלא יֵצא בקריאת ‘בעל הקורא’. ויש מיוצאי ספרד שנוהגים שאם העולה ידוע כבקיא בקריאת כל הפרשות, יקרא לעצמו בעלייתו.^[6]

בדיעבד, כאשר אין שם מי שיודע לקרוא בטעמים, אם יש ביניהם אדם שיודע לקרוא בטעמים אך אינו זוכרם, אפשר שחברו יעיין בחומש ויסמן לו את הטעמים או ילחשם על אוזנו, וכך יקרא (מ”ב קמב, ח). ואם גם זה לא אפשרי, יקראו בלא טעמים, שאין הקריאה בטעמים מעכבת, ואף יברכו את ברכות התורה על הקריאה (שו”ע או”ח קמב, ב).