כפי שלמדנו בהלכה הקודמת, עזרא הסופר תיקן שבכל פעם שקוראים בתורה יקראו לפחות עשרה פסוקים (ב”ק פב, א). המספר עשר מבטא רעיון שמופיע באופן שלם בעולם. לכן העולם כולו נברא בעשרה מאמרות. גם המניין הנצרך לכל דבר שבקדושה כולל עשרה אנשים (מגילה כא, ב). כלומר, שלושה פסוקים מבטאים רעיון שלם, ואילו עשרה פסוקים מבטאים הופעה שלימה של דבר בעולם, שיש בו גם צד רעיוני וגם צד מעשי.
ורק פעם אחת בשנה, בפורים, כשקוראים את פרשת ‘ויבא עמלק’, קוראים תשעה פסוקים בלבד, מפני שהעניין כולו, מצד תוכנו ומצד סדר היום, מסתיים בתשעה פסוקים. ורמז יש בכך, שכל זמן שיש עמלק בעולם, שמו של הקב”ה עדיין אינו יכול להתגלות בשלמות, ואף קריאת התורה שלנו מצטמצמת לתשעה פסוקים. (למנהג יוצאי ספרד כופלים את הפסוק האחרון, ולמנהג יוצאי אשכנז אין כופלים, פנה”ל זמנים טו, יד).
טעו ביום רגיל וקראו שלושת העולים תשעה פסוקים בלבד, יצאו בדיעבד ידי חובה, וכפי שיוצאים בפורים בתשעה פסוקים. אך אם קראו פחות מתשעה פסוקים, לא יצאו ידי חובה (שו”ע קלז, ד, ועי’ מ”ב קלז, יד).
אמרו חכמים (מגילה כא, ב), שגם הפסוק “וַיְדַבֵּר ה’ אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר” עולה למניין הפסוקים. היה אפשר לחשוב, שצריך שיהיה תוכן חדש בכל אחד משלושת הפסוקים, והואיל ופסוק זה חוזר על עצמו פעמים רבות בתורה, אינו נספר כאחד משלושת הפסוקים. לכן לימדונו חכמים, שכל הפסוקים, בלא יוצא מהכלל, חשובים ונספרים למניין הפסוקים. והאמת היא שהפסוק “וַיְדַבֵּר ה’ אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר”, מביע את החידוש הגדול ביותר, שה’ בכבודו ובעצמו נתן לנו תורה על ידי גדול הנביאים משה רבנו.
