טו – עליית קטן

[16]. רבים כתבו שקטן רשאי לעלות לתורה כמו גדול. כ”כ בשם ר’ שמחה: מהר”ם מרוטנבורג (קח), הגה”מ (תפילה יב, ע) ומרדכי (גיטין שפו). וכ”כ רמב”ם (תפילה יב, יז), או”ז (א, תשנב), מאירי (מגילה כג, א), תשב”ץ (חוט המשולש ג, לא).

אמנם יש שביארו שההוראה להעלות קטן היא בשעת הדחק או מפני הצורך, כאשר אין מספיק גדולים שיקראו בתורה. כן כתב בשו”ת הרמב”ם (קפד) לעניין קריאה של שלושה. וכ”כ הריב”ש (שכו): “כשהתקינו שיהיו שבעה קורין בתורה, היתה התקנה שהקטן היודע לקרות יעלה למנין שבעה, כדי שלא להטריח הצבור להיות כל השבעה גדולים, ואולי לא ימצאום יודעים לקרות”. והביאו ציץ אליעזר (ז, א, קונטרס קטן למפטיר ה, טו). וממילא, כאשר יש בעל-קורא שיודע את הקריאה היטב, כבר אין צורך להעלות קטנים. וכ”כ ר”י יעיש (בן אברהם או”ח א), שלא מעלים קטן למניין שלושה או שבעה, “כי יש גדולים רבים בבית הכנסת, ואין להניח הגדולים ולקרות הקטנים”. וכ”כ כה”ח (או”ח קלה, יח).

למעשה, יש אומרים שגם היום, שאדם אחד קורא עבור כולם, אפשר להעלות קטן כמו גדול. כ”כ ערך השלחן (או”ח קלה, א), שו”ת גור אריה יהודא (או”ח ל), מים חיים (משאש. ב, פו). וכ”כ ויאמר יצחק (ליקוטי דינים הל’ ס”ת יז) ויחו”ד (ב, טו), לגבי קטן שכבר החל להניח תפילין. ולדעת רבים רק למניין שבעה ניתן להעלות קטן, אך לא למניין שלושה. כ”כ רמב”ם (בפיהמ”ש מגילה ד, ו, בשם גאון), רוקח (נו), כנה”ג (רפב, יב), עולת שבת (רפב, ג), חסדי דוד (מגילה ג, ה), נהר מצרים (נפילת אפים ג), באר מים (י), פתח הדביר (ג, רפב, ו-ז), מקוה המים (ג, או”ח כו), ילקוט שמ”ש (קי), יחו”ד (ד, כג). ויש אומרים שרק לעליית שביעי קטן עולה (תוס’ ר”ה לג, א; הגה”מ תפילה יב, ס. וכ”כ גינת ורדים או”ח ב, כב; ובא”ח ב, תולדות יז, ע”פ הקבלה). למנהג תימן, מעלים קטן למניין שבעה ולמפטיר, אך כשמוציאים ספר שני למפטיר, רבים נהגו שלא להעלות קטן (ויצבור יוסף בר ב, טו).

מנגד, כבר לפני כשלוש מאות שנה יש שנהגו שקטן אינו עולה לתורה כלל (מטה יהודה רפב, ו; מעשה רקח תפילה יב, יז. ועי’ תשב”ץ ב, רסא). אמנם למפטיר רבים הקילו להעלות קטן (ב”י בשם הרוקח; פרישה רפב, ה; מ”א ו; מ”ב יב; קצוש”ע לרב רפאל ברוך טולידאנו א, קכב, י; ישכיל עבדי ז, או”ח ו), וכן הוא מנהג תוניס (עלי הדס ו, לז), ולוב (הגיד מרדכי סי’ ע). ומנהג יוצאי אשכנז, שאין מעלים קטן גם למפטיר. וכן מנהג אלג’יריה (מטה יהודה הנ”ל). אם הגיע נער לקריאת בר מצווה בבית הכנסת, והתברר לגבאים שאירעה טעות והוא עדיין לא בן שלוש עשרה, כיון שזו שעת הדחק רשאים להעלותו לתורה.

נשים: ברייתא במגילה (כג, א): “הכל עולין למנין שבעה, ואפילו קטן ואפילו אשה. אבל אמרו חכמים: אשה לא תקרא בתורה, מפני כבוד צבור”. רוב הראשונים העתיקו את הברייתא כלשונה, והרמב”ם (תפילה יב, יז) השמיט את הרישא וכתב: “אשה לא תקרא בצבור, מפני כבוד הצבור”. יש שביארו שכבוד הציבור נפגע כאשר אין מהם מי שיודע לקרוא והם נאלצים לצאת ידי חובתם בקריאת אשה. בדומה למה שאמרו חכמים שתבוא מארה לאדם שאשתו ובניו מברכים עבורו (רבי אברהם מן ההר מגילה יט, ב). ויש שביאר שיש בעליית נשים חוסר צניעות (מים חיים משאש ב, קמ). כתב רבנו מנוח, שלולא הטעם של כבוד הציבור, נשים היו יכולות לעלות לתורה, “כמו שנִתנה תורה לישראל הזכרים, נִתנה נמי לנקבות”, ואף שלא נצטוו בתלמוד תורה כזכרים, “מכל מקום נצטוו במצוות הכתובות בתורה, ואם כן יכולות לברך ‘אשר בחר בנו’ ו’אשר נתן לנו’ ולקרות בתורה כאנשים, אי לאו משום כבוד צבור”. והיו פוסקים שכתבו שבמניין ביתי קטן נשים עולות לתורה. כ”כ ספר הבתים (קה”ת ב), “שלא נקרא ציבור אלא כשמתפללין בבית הכנסת”. וכ”כ יעב”ץ (מגדל עז, שוקת ב, י). ומהר”ם מרוטנבורג (שו”ת לבוב תב) כתב, שעיר שיש בה רק כהנים, מעלייה שלישית ואילך יעלו נשים לתורה, שאם יעלו כהנים יחששו שהם חללים בני גרושות, ועדיף ש”ידחה כבוד ציבור מפני פגם כהנים”. והביאוהו רבנו ירוחם (תא”ו ב, ג) ומרדכי (גיטין תד). אולם שאר הראשונים והאחרונים לא הזכירו מצב שמעלים נשים לתורה, וכך המנהג מדורי דורות, שנשים אינן עולות לתורה.