בעל הקורא צריך להכין את הקריאה היטב, כדי שיוכל לקרוא בדייקנות ובצורה קולחת, לכבוד התורה ולכבוד הציבור. טעה הקורא בקריאתו בניקוד האותיות, יש אומרים שגם כאשר הטעות לא גרמה לשינוי במשמעות המילה, מתקנים אותו כדי שיחזור ויקרא במדויק (רמב”ם, שו”ע קמב, א). מאידך, יש אומרים שכדי שלא להלבין את פניו, גם כאשר הטעות גרמה לשינוי משמעות, או שהוסיף או החסיר אות, אין מעירים לו (המנהיג, ב”ח). ולדעה האמצעית, על טעות שמשנה את המשמעות מתקנים, ועל טעות שאינה משנה אין מתקנים (רמ”א).
למעשה, במקום שנהגו כדעת המחמירים להעיר על כל טעות, כל זמן שאין מכך עלבון גדול או קטטות, נכון שימשיכו במנהגם. אולם במקום שאין מנהג – נכון לנהוג כדעה האמצעית, שעל טעות שמשנה את משמעות המילה – מתקנים, ועל טעות שאינה משנה – אין מתקנים. לדוגמה, אם קרא יָשַב במקום יֹשֵב, כיוון ששינה בין משמעות עבר והווה, מחזירים אותו. וכן אם קרא יַעשה במקום יֵעשה, כיוון ששינה בין משמעות פעיל וסביל, מחזירים אותו. גם אם טעה בטעמים טעות שגורמת לשינוי בהבנת המשפט, מחזירים אותו (מ”ב קמב, ד). אך על טעות שאינה משנה את המשמעות אין להעיר ולתקן, כגון שקרא יד֫עתם במלעיל במקום ידעת֫ם במלרע. ואף כאשר מבחינה דקדוקית יש שינוי משמעות, אם רק המדקדקים מבחינים בו, אין להחזיר על כך. וכפי שכיום רוב בעלי הקוראים אינם מקפידים על הבחנה בין מילה דגושה למילה שאינה דגושה. לדוגמה, בפסוק (בראשית א, י): “וּלְמִקְוֵה הַמַּיִם קָרָא יַמִּים”, טועים וקוראים: ‘ימים’ ללא דגש ב’מם’, אף שהמשמעות הדקדוקית של מילה זו היא ‘יום’ ברבים ולא ‘ים’ ברבים.
השמיט או הוסיף אות באופן שאינו משנה את המשמעות, כגון שקרא מצרִיִים בשתי ‘יודים’ במקום מצרִים ב’יוד’ אחת, לכתחילה יתקנו אותו כדעת המחמירים, אך אם המשיך בקריאה, או שיש חשש עלבון, אין צריך לתקנו (א”ר, מ”ב קמב, ד).
כאשר יש חשש לעלבון גדול, גם אם הקורא טעה טעות שמשנה את המשמעות, כיוון שהדין מדברי חכמים, יש לסמוך על דעת המקילים ולהימנע מלהעיר לו, כדי שלא להלבין את פניו. בנוסף, במקרה כזה, יש חשש שהקורא ייכנס לחרדה שתגרום לו לטעות יותר, וכך עלבונו יגדל וכבוד הקריאה ייפגע יותר. העצה הראויה למקום שבו יש חשש שהמעירים יפגעו בקורא, שיעמידו ליד בעל הקורא אדם שבקיא בדקדוק, ורק לו תהיה רשות להעיר לקורא. ובמקום שיש חשש לעלבון גדול, כגון בנער ‘בר מצווה’, ינהג כדעת המקילים ולא יעיר. אך ידאג שלהבא לא ימנו קורא שעלול לטעות טעויות רבות, וכן יבחן את חתני בר המצווה, וינחה את מי שהקריאה קשה לו – להסתפק בקריאת המפטיר.[17]
ג) דעה אמצעית: על טעות שמשנה את המשמעות מחזירים, ועל טעות שאינה משנה אין מחזירים. כ”כ מהר”י בן חביב בחילוקו השני המובא בב”י (קמב, א). וכ”כ רוה”פ, ומהם: רמ”א (קמב, א), מ”א א, פמ”ג (א”א א), א”א בוטשאטש (א), מ”ב ד, משפטי עוזיאל (ח”ג מילואים לאו”ח קמב, ח). הוסיף הרמ”א על פי תרומת הדשן, שמכל מקום יש לגעור במי שיש לו טעויות, וזאת כדי שלהבא יכין טוב יותר את קריאתו. וכ”כ בשו”ת בית יעקב עו, מקו”ח (בכרך קמב, א), רביד הזהב מא. וביאר בא”א בוטשאטש (תניינא קמב, ‘מה שכתוב’) שהכוונה שיגערו בקורא בצנעה לאחר הקריאה. והביאו שערי רחמים (על שערי אפרים ג, כ). והוסיף א”א בוטשאטש (קמא קמב, א) שכאשר בעל הקורא לא התרשל בהכנת הקריאה, לא היה גוער בו.
על חסרון או תוספת אות שאינם משנים משמעות, יש אומרים שצריך לחזור, כפי הדעה הראשונה, ואולי גם לדעה השלישית, שכן אולי לדעתם אין מחזירים רק על שינוי משמעות בלא חסרון או יתרון של אות, אבל כשיש חסרון או תוספת אות מחזירים. וכ”כ פר”ח (קמב, א), רביד הזהב (מא), ביאור הגר”א (א), ערוה”ש (א-ד), כה”ח (ב). ויש אומרים שאין מחזירים, כך לדעה השנייה, כפי שכתב ה’מנהיג’ על פי שהש”ר. ויש אומרים שגם לדעה השלישית אין מחזירים, הואיל ואין שינוי משמעות (א”ר קמב, ב; מ”ב ד).
דוגמה לטעות בטעמים שמשנה את משמעות הפסוק (שמות יז, ט): “וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל יְהוֹשֻׁעַ: בְּחַר לָנוּ אֲנָשִׁים וְצֵא הִלָּחֵם בַּעֲמָלֵק, מָחָר אָנֹכִי נִצָּב עַל רֹאשׁ הַגִּבְעָה וּמַטֵּה הָאֱלֹוהִים בְּיָדִי”. ה’אתנחתא’ צריכה להיות תחת המילה ‘עמלק’, ואזי הכוונה שמחר יתייצב משה על ראש הגבעה. ואם שינה והטעים את ה’אתנחתא’ תחת המילה ‘מחר’, תצא טעות לפיה משמעות הפסוק שהמלחמה תהיה מחר (עי’ יומא נב, ב).