ט – שחייה וטבילה בשבת

פורסם בקטגוריה פרק יד - הטיפול בגוף. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

ט,א – איסור שחייה בנהר וכיוצא בו

משנה ביצה לו, ב: "ולא שטין על פני המים". גמרא: "גזרה שמא יעשה חבית שייטין". רש"י: "כלי של גומא שאורגין אותו ועושין כמין חבית ארוכה ולמדין בו לשוט".

שבת מ, ב, עפ"י רש"י: "אמר רבי זירא: אנא חזיתיה לרבי אבהו דשט (צף) באמבטי, ולא ידענא אי עקר (רגליו) אי לא עקר. (שאם עקר רגליו, הרי שהגזירה שלא לשוט היא דווקא בנהר גדול שיש לחוש שיעשה חבית של שייטין, אבל אם לא עקר, הרי שהגזירה היא גם במקום שאין חשש שיעשה חבית של שייטין). פשיטא דלא עקר. דתניא: לא ישוט אדם בבריכה מלאה מים, ואפילו עומדת בחצר! (הרי שגם במקום שאין חשש שיעשה חבית גזרו). לא קשיא, הא – דלית ליה גידודי, הא – דאית ליה גידודי". רש"י: "דלית ליה גידודי – … ולי נראה: דאית ליה גידודי שרי דלא דמי לנהר אלא לכלי, דלית ליה גידודי – דמיא לנהר, ואסור". וכן דעת הרא"ש, שאם יש לבריכה שפה, אינה נראית כנהר ומותר לשחות בה.

ולדעת הרי"ף, אם יש לבריכה שפה, כאשר המים נעקרים אינם מתפשטים מעבר לבריכה כי השפה עוצרת אותם ומותר, ואם אין לבריכה שפה, אסור לשחות בה, כי כאשר יעקרו מים יתפשטו מעבר לגבול הבריכה. וכן דעת הרמב"ם (כג, ה).

והטור או"ח שלט, ב, כתב כרש"י ורא"ש: "ולא שטין על פני המים ואפילו בבריכה קטנה שבחצר, ואם יש לו שפה סביב שרי דדמיא לכלי בעלמא".

ובשו"ע שלט, ב, כלל בדבריו את הרי"ף ורש"י, שהתיר כשיש לבריכה שפה מפני שהשפה מחזרת את המים למקומם והיא נראית ככלי ואין לגזור בה שמא יעשה חבית של שייטין. ומבאר במ"ב ד, שההיתר הוא דווקא בחצר, שאם תהיה ברשות הרבים, אסור, שמא יתיז מים ברגליו חוץ לד' אמות. אמנם בבאו"ה 'ואם', נשאר בצ"ע אם האיסור ברשות הרבים כאשר יש לבריכה שפה הוא גם לרי"ף. אבל מהרמב"ם משמע שאסור.

אמנם כפי שנראה בהמשך, כיום המנהג שלא לשחות גם בבריכה שבחצר. שכן נלמד בהמשך שישנם חששות שונים גם ברחיצה רגילה, ק"ו שיש להחמיר בשחייה שיש מקום לומר שהיא עובדין דחול. אבל חולה שנצרך לשחות, יש להקל לו. ועיין בארח"ש כא, הערה כג.

ט,ב – רחיצה בקרים למנהג אשכנזים וספרדים

למרות שמעיקר הדין מותר לרחוץ בקרים, מנהג אשכנז שלא לרחוץ כל גופו בקרים, ולכן אין רוחצים בנהר וים. והטעם לכך, שהרחצה בקרים עלולה להביא למכשולים, בסחיטת שיער, טלטול המים ושחייה שנאסרה בשבת (שו"ע שלט, ב). וכ"כ מהרי"ל סי' קנ, תרוה"ד סי' רנה, שועה"ר ו, ערוה"ש ט, מ"ב כא, ועוד רבים. וכתבו פוסקי זמנינו, שבכלל מנהג זה שלא לרחוץ במקלחת, שכן למדנו בשו"ת מהרי"ל החדשות סי' צו, שגם משום גזירת סחיטה לבד נהגו לאסור. ועל חשש הסחיטה כתב בערוה"ש שכו, ח: "שדבר זה מצוי מאוד כשמשקיע ראשו תחת המים ועולה, משים ידיו על ראשו ומבלי הרגשה סוחט את השיער כידוע ומושג בחוש". וכ"כ שש"כ (יד, יא), שונה הלכות (שכו, ו, בשם חזו"א), וארח"ש (ב, כא, י).

אמנם כתב באג"מ ח"ד עה: "אפשר שבשביל חשש סחיטה לחוד לא היו נוהגין איסור, ודווקא בשביל צירוף כל הטעמים נהגו ביה איסור". וכ"כ בשו"ת תפארת נפתלי לו. וגם לפי מנהג אשכנז, במקום צער, כגון ביום שרב, מותר לרחוץ בקרים (שש"כ יד, יא).

ומנהג ספרדים שלא להחמיר בזה כלל, וגם שלא במקום צער רוחצים בקרים. וכ"כ אול"צ (ח"ב לה, ב), לוית חן (פ), מנו"א (ח"ב י, נב). אמנם כתב בילקוט יוסף שנהגו כל ישראל להימנע מרחיצה בים ובנהר מחשש לכמה מכשולים (ילקוט יוסף שכו, יא). אולם נראה שמעיקר הדין, הרוצה לרחוץ בלא לשחות, רשאי להקל. ובמקום צער גם אשכנזים רשאים להקל בזה.

ט,ג – שחייה בבריכה

כבר למדנו שאסור לשחות במקום שאין לו שפה. ועיין בילקוט יוסף ח"ד עמ' סט, שיש להימנע משחייה גם בבריכה שיש לה שפה מצד ביטול תורה בשבת. ולענ"ד יש לאסור כיום שחייה בבריכה, משום עובדין דחול. ואפשר לחלק שבעבר לא היה עסק גדול סביב שחייה בבריכה שיש לה שפה, כי היתה קטנה, ולא היה כמעט הבדל בין רחצה לשחייה בבריכה שיש לה שפה. אבל כיום שזה בילוי משמעותי שאורך זמן או ששוחים לצרכי בריאות, יש לאוסרו משום עובדין דחול, וכפי שאסור לרוץ בשבת, ואף ללכת במהירות אסור, משום שכך היא דרך חול, כך בקל וחומר אסור לעסוק בבילויים של חול או שחייה לצרכי בריאות. וכפי שיבואר להלן כב, ז-ח, בהלכות ובהרחבות לעניין ריצה והתעמלות להלן.

ט,ד – טבילת כלים ואדם בשבת לטהרה

מבואר במשנה ביצה יז, ב, שאסור להטביל כלים בשבת וביו"ט. ואילו לגבי טבילת אדם נחלקו: לבית שמאי אסור, ולבית הלל מותר, וכן הלכה (שו"ע שכו, ח).

ובביצה יח, א, מבואר שאסור לטבול כלים בשבת, והוזכרו כמה דעות בטעם האיסור, ואחד מהם – מפני שהוא נראה כמתקן כלי (ובשו"ע שכג, ז, הזכיר למעשה שתי דעות בזה, ועיין להלן כב, ו, 2). אולם אדם אינו נראה כמתקן משום שהרואה סבור שהוא מקרר את עצמו במים. וכן מותר לטבול גם במים מלוכלכים, שפעמים שאדם בא בשרב ורוחץ אפילו במי משרה. וגם בימות הגשמים הוא אינו נראה כמתקן, מפני שכאשר אדם בא מן השדה מלוכלך בטיט וצואה הוא רוחץ אפילו בימות הגשמים. נמצא שתמיד הטובל נראה כרוחץ. עפ"י טעם זה מותר לטבול בשבת אפילו אם היה יכול לטבול קודם השבת ודחה טבילתו (מ"ב שכו, כד).

ט,ה – טבילה בקרים למנהג אשכנז

למנהג אשכנז שאין רוחצים בקרים, כתב בתרומת הדשן (רנה), שאין לטבול בשבת, שהואיל ואין נוהגים לרחוץ, הטובל כדי לטהר עצמו נראה כמתקן. ולכן אשה שיכלה לטבול לפני שבת ולא טבלה, אסור לה לטבול בשבת. אבל כשזמן טבילתה חל בשבת, מותר, כי המצווה דוחה את המנהג. והרמ"א (יו"ד קצז, ב) כתב שרק במקום שנהגו להחמיר בזה ימשיכו במנהגם, אך במקום שאין מנהג, אין להחמיר. וכתבו ערוה"ש (קצז, ח) וטהרת ישראל (קצז, יד) שהמנהג באשכנז כיום, שאין חוששים לתה"ד וכולן טובלות בליל שבת גם כשהיו יכולות לטבול לפני כן. וכמובן שכך הוא מנהג ספרדיות לטבול בשבת בלי פקפוק.

טבילת אדם לקריו: לדעת הגר"א העיקר כסברת תרומת הדשן (רנה), ולכן אסור לבעל קרי לטבול בשבת. אולם רוב האחרונים הקילו בזה, כי אף שעזרא אסר על בעל קרי ללמוד תורה ולהתפלל עד שיטבול, מ"מ כבר בטלה התקנה (שו"ע פח, א), ובעל קרי מותר בתורה ובתפילה בלא טבילה. וממילא אינו נראה כמתקן בטבילה. וכ"כ עולת שבת (שכו, טו), א"ר (ה), תוספת שבת (יב), שלחן עצי שיטים (ג, ט), אג"מ (או"ח ד, עד) ארח"ש (ח"ב כא, טז).

ומי שלא ראה קרי ורוצה לטבול בשבת משום תוספת קדושה, כתב בבאו"ה (שכו, ח, 'אדם') שנראה שיש למנוע טבילה זו משום חשש סחיטה, ודי במה שאנו מקילים לטבול בשבת במקום שהוא צריך טבילה. אולם באג"מ (ד, עד) התיר גם את זה. וכן הוא מנהג חסידים לטבול בשבת. וכ"כ בקצוה"ש (קלג, בבדה"ש ח) שאין להחמיר כלל שלא לטבול בשבת שחרית ואדרבא יש בזה מצווה.

ט,ו – הסוברים שלא אסרו טבילה בחמין

לדעת קרבן נתנאל (שבת ב, ק), חסד לאברהם (סימן ל, כמובא בשעה"צ שכו, ה) ופתח הדביר (שכו, ח) בשם הרב שם חדש, מותר לטבול במי מקווה חמים בשבת. וכן העידו הרבה אחרונים, שנשים נוהגות לטבול בליל שבת במים חמים (דברי חיים ב, כו, מהר"י עייאש בשו"ת בני יהודה ב, לב, ושו"ת דברי יוסף סד).

שני טעמים נאמרו בזה: לקרבן נתנאל ופתה"ד, טבילה במקוה אינה בכלל גזרת מרחצאות, שגזרו על רחיצה אבל על טבילה במקווה לטהרה לא גזרו (כי גזירת רחיצה מפני החשש שהבלנים יבוא לחמם באיסור, אבל האחראים על טבילת מצווה לא יבואו לחטוא [שבת בשבתו עמ' דש]. וכן בעבר היו טובלים במים קרים, ולכן הגזירה לא חלה על טבילה במקוואות חמים [מנו"א ח"ב י, 173]).

ולדעת שו"ת דברי יוסף, מצוות הטבילה במקווה דוחה את האיסור לרחוץ בחמים. ששבות זה קל משאר שבותים (שנאסר רק בשבת ולא ביו"ט, כמובא בשו"ע תקיא, ב, עפ"י הרי"ף והרמב"ם, ומובא במשנה בביצה לו, ב, שכל שחייבים עליו משום שבות בשבת חייבים עליו גם ביו"ט, ומכיוון שלא אסרו ביו"ט רחיצת כל גופו בחמין שהוחמו מערב יו"ט, שמע מינה דחומרא בעלמא הוא ואינו בכלל שבות גמור).

ולדעת דברי יוסף טבילה שאין בה מצווה, אינה דוחה את האיסור. אולם לדעת הקרבן נתנאל אין בכלל גזירה במקוואות חמים, ולכן גם טבילת רשות מותרת בחמים.

ט,ז – האוסרים טבילה בחמין כרחצה בחמין

לעומת זאת, לנודע ביהודה (מהדו"ת כד), חכם צבי (יא), רדב"ז (ד, צה), בית מאיר (תחילת שכו), ח"א (ע, א), רע"א (א, יז), מ"ב (ז) ועוד, גם טבילה בכלל גזירת מרחצאות, ואסור לנשים טבול בחמין בשבת. (בשעה"צ שכו, ה, כתב שבשעה"ד אפשר לסמוך על הקרבן נתנאל ולטבול בחמין).

אלא שכבר למדנו לעיל (יד, ח, א) לעניין רחצה, שלדעת הנודע ביהודה ודעימיה, אין איסור רחצה בפושרים, וממילא גם מותר לטבול בפושרים. ולדעת חכם צבי ודעימיה, אסור בפושרים ומותר במים שהופגה צינתם, כלומר בפחות מפושרים מותר. ויש מקום לומר שמעט פחות מחום הגוף הוא כבר פושרים.

ט,ח – הלכה למעשה בטבילת נשים

למעשה רבים נוהגים להקל לנשים לטבול בחמים. כ"כ ארח"ש (ב, כא, הערה ל), שיעורי שבט הלוי (קצז, ב, ו), מנו"א (ח"ב י, 173), ובדי השולחן (קצז, יז). ובלוית חן (עט) כתב שלכתחילה תטבול בבין השמשות (כדעת החכ"צ), שכל דבר שהוא משום שבות לא גזרו עליו בביה"ש במקום מצוה, וכשאי אפשר לטבול בין השמשות, תטבול בשבת בחמים. ונלענ"ד שהרוצים להחמיר, יטבלו בפושרים, היינו במים שאין בטבילה בהם שום סבל, ומנגד לדעת רבים אינם נחשבים חמים, ואולי אף לא נחשבים פושרים, וממילא לדעת רוה"פ אין בהם איסור רחצה כלל (כמבואר לעיל יד, ח, א).

ט,ט – הלכה למעשה בטבילת גברים

ולענין טבילת גברים, כתב במנו"א ח"ב י, נו, שהנוהג לטבול בשבת בבוקר לתוספת קדושה אין למונעו מלטבול במקווה שמימיו חמים, כי העיקר להלכה כדעת הקרבן נתנאל, ואין חילוק בין טבילת נשים לשאר טבילות. אולם גם לשיטה זו מובא בשו"ת אבני נזר (תקכו, יב-יג), שאין לשהות במים יותר מצורך הטבילה, כי שהייה זו בכלל רחצה. ומ"מ יכול לטבול כמספר הטבילות שהוא רגיל בהן אע"פ שכבר בטבילה אחת הוא נטהר (שבת בשבתו). ובלוית חן כתב ששב ואל תעשה עדיף, שלא לטבול בחמים. וכן כתב בארח"ש (ח"ב כא, טו), והזכיר כמה גדולים שהקפידו לטבול בפושרים ולא בחמים.

פורסם בקטגוריה פרק יד - הטיפול בגוף. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

לרכישת הסדרה - לחצו כאן