ב – החינוך למצוות לא תעשה

פורסם בקטגוריה פרק כד - דיני קטן. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

ב,א – גיל חינוך להפריש מאיסורים

כפי שכתבתי החינוך למצוות תואם את החינוך ללימוד תורה ונובע ממנו, וכשם שמתחילים מגיל תחילת הדיבור ללמד פסוקים, כך כשמתחילים להבין מה מותר ומה אסור, מלמדים אותם לפרוש מאיסורים. וכ"כ באיסור והיתר (כלל מח דין ח), שמצוות חינוך בלא תעשה, בין של דאורייתא בין של דרבנן, הוא מרגע שהקטן בר הבנה, שמבין שדבר זה אסור. וכ"כ מ"ב שמג, ג. ומשמעות ההבנה – שיבין שהדבר אסור תמיד מצד עצמו, שהבנה זו מתחילה בערך מגיל שלוש, ולא מספיק שהוא מבין לפרוש כשאומרים לו 'לא'.

וכפי שנראה בהמשך בהלכה ג, יש אומרים שחובת החינוך להפריש מאיסורים מוטלת גם על בית דין ושאר גדולים (תוספות, רמ"א), אלא שבזה מוסכם שהם חייבים רק מעת ההגעה לגיל חינוך ללימוד. והסברה, שכשם שכל החכמים שבישראל מצווים ללמד את התלמידים תורה, כך כל אדם מישראל שיכול – מצווה שיחנך את הקטנים להיזהר מאיסורים.

ב,ג – באלו אופנים לא גזרו על מצוות חינוך

בשני אופנים אין צורך להפריש את הקטן מאיסור חכמים אפילו אם הגיע לחינוך. א) כשהוא עושה זאת לצורך עצמו, כרחיצה וסיכה ביום הכיפורים (יומא עח, ב, ור"ן שם, גר"א שמג, ג, מ"ב ג). (ובארח"ש כתב שיהיה בזה צורך לגידולו, ובשש"כ הסתפק שיהיה לצרכו). ב) מותר לעבור על דרבנן לצורך מצווה, כדוגמת ההיתר להאכיל קטן מקרבן פסח למרות שאינו מנוי עליו (תוספות פסחים פח, א). וכן מובא בספר חינוך הבנים למצוות מז (לבעל השש"כ), ובארח"ש (כד, הערות טז-יז, לב, לו).

ב,ד – איסור ספייה – הכשלת קטנים באיסור

ביבמות קיד, א, מביאה הגמרא שלוש ברייתות המלמדות שיש איסור לגדולים להאכיל קטנים שרצים, ולהאכיל דם, ולטמא כהן קטן. ולמדו הראשונים משלושת האיסורים הללו לכל שאר האיסורים (רמב"ן ויקרא כא, א; רשב"א שבת קנג, ב; רמב"ם מאכ"א יז, כז; ריטב"א ביבמות; סה"ת רלח; סמ"ג לאוין סה ועוד). וכן כתבו שו"ע שמג, א, ומ"ב ד. ואיסור זה הוא גם לקטן בן יומו, וכ"כ מ"א ב, ומ"ב ד. איסור זה נקרא 'איסור ספייה', ופירושו: האכלה.

ובכלל זה אסור גם לרמוז לקטן לעשות איסור (ארח"ש כד, ה, עפ"י רשב"א יבמות קיד, א; שביתתו של קטן ה, ד).

ב,ה – איזו פעולה מוגדרת כספייה

במשנה ובגמ' שבת צ, ב, מבואר שלדעת ת"ק אסור לתת לקטן חגב חי טמא שישחק בו, שמא ימות ויאכל אותו, ויעבור הגדול על איסור ספייה. וכתבו  רש"י 'דלמא', והגהות אשרי (סוף פ"ט), שפעולה זו נחשבת האכלה בידיים שלכל הדעות אסורה. לפי זה כתבו מ"א שמג, ג, שועה"ר ט, ומ"ב ד, שאסור ליתן לידיו של קטן מאכל שאינו כשר כדי לשחק בו, שמא יאכל אותו, ונמצא מאכילו איסור בידיים. לעומת זאת, כתב מרדכי (שבת שסט) בשם מהר"ם, שמותר לתת לתינוק עוגה שיש עליה אותיות, כיוון שאינו ספייה בידיים שימחק האותיות. וכ"כ מ"א שמ, ה, שועה"ר ד, ומ"ב יד. וכיוצא בזה כתב בשו"ת חת"ס פג, שכשמניח משא על קטן, אע"פ שהוא יודע שהקטן יוציאנו לרשות הרבים אינו נחשב כספייה ליה בידיים.

אלא שיש חילוק בין איסורי אכילה לשאר איסורים. שבאיסורי אכילה כך הדרך להאכיל קטן, לתת לו מאכל בידיים. אבל בשאר איסורים, הנתינה בידיים בלא דחיפה נוספת לעשות את המעשה עדיין אינה 'ספייה'. וכיוצא בזה כתב שועה"ר שמג, ט-י, שו"ת וישב משה א, כט (כמובא בספר הקטן והלכותיו עמ' רמ). אבל חפץ שכל תכליתו שיעשו עמו איסור, ובהכרח שהקטן יעשה בו איסור, אסור לתת אותו בידיו של הקטן, כמבואר במ"א שא, לה, שאסר להלביש בשבת לקטן בגד שמשמיע קול של שיר, דהוי כספי ליה איסור בידיים. ולגבי עוגה שיש עליה אותיות יש עוד סברות להקל, עיין יח, ג, ה.

ב,ו – לתת אוכל לפני קטן ולהעמידו ליד מתג אינו ספייה

מותר לתת לפני הקטן מאכל שהקטן ייקח אותו אח"כ מעצמו. כ"כ במפורש במ"ב תרמ, ה, ובשעה"צ, ח, שאסור להאכיל קטן בידיים מחוץ לסוכה, דהיינו: ליתן לתוך פיו או לצוות לו לאכול (וכן לתת בידו כפי שלמדנו בשבת צ, ב), אבל מותר להניח לפניו והוא אוכל מעצמו. וכ"כ הרשב"א (יבמות קיד, א, 'רבי יוחנן'), שאם מעמידים קטן סמוך לנבלה כדי שישלח ידו ויאכל אין בזה משום ספייה. וכ"כ בשו"ת חת"ס (או"ח פג) שלהעמיד קטן אצל איסור לא חשיב כספייה בידיים, ולכן התיר מעיקר הדין להכניס שוטה למוסד מיוחד אע"פ שיאכילוהו שם נבלות וטרפות. ונראה שלהניח את האיסור ליד הקטן או את הקטן ליד האיסור, אחד הוא. וכ"כ בספר העיקרים לר"ש איגר (ח"ב  עמ' קנה) שלא נחשב כספי ליה בידיים אלא כשעושה מעשה בגופו של התינוק שמוסר בידו האיסור (של אכילה), אבל במעמידו אצל האיסור וכל כיוצא בזה או שממציא את האיסור לפני הקטן, לא מיקרי ספי ליה בידיים.

לפי זה, אם כבה האור בחדר, מותר במקום הצורך להעמיד קטן על יד המתג גם כשידוע לנו שהוא עתיד לשחק במתג ולהדליק את האור, שאין במעשה זה משום ספייה (וגם אינו עושה מלאכה על ידי הבן, כי הוא מתעסק). אולם זה דווקא בקטן שאינו בר הבנה, שאז אין בו משום מצוות חינוך, וגם אין בזה איסור מלאכה בשבת על ידי הקטן, הואיל והקטן אינו מבין שהזזת המתג מדליקה אור ואינו מבין שיש בזה תועלת לגדול (עיין ארח"ש כד, ז-ח).

ב,ז – האיסור שיעשה הקטן מלאכה בשבת עבור הוריו או עבור גדולים

מצווה מיוחדת ישנה לגבי שבת: "וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַה' אֱלוֹהֶיךָ לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ…" (שמות כ, ט). וכן אמרו במשנה שבת קכא, א: "קטן שבא לכבות, אין שומעים לו, מפני ששביתתו עליהם". ובגמרא: "אמר ר' יוחנן: בקטן העושה לדעת אביו". פרש"י: "בקטן שיודע להבחין שכיבוי זה נח לאביו ועושה בשבילו". וכתב הב"י שלד, כה, בשם ר' ירוחם, שגם כשעושה על דעת גדול אחר שאינו אביו, אסור. כלומר: רק כשהקטן עושה לעצמו אין מפרישים אותו, אבל אם עושה בשביל אביו או בשביל גדול אחר, מפני שסבור שהדבר לרצונו של אביו או הגדול, צריך למחות בידו, למרות שהגדול לא רמז לו לעשות מלאכה. ודין זה אפילו בקטן שלא הגיע לחינוך (תוספות קכא, א, 'שמע מינה', מ"ב שלד, סד).

ב,ח – הגדרת קטן העושה על דעת אביו

רש"י שבת קכא, א: "בקטן שידע להבחין שכבוי זה נוח לאביו ועושה בשבילו", משמע אפילו לא רמז לו על כך דבר. וביבמות קיד, א, כתב רש"י בד"ה 'בעושה': "שהתינוק צופה באביו ורואה שנוח לו בכך ואביו עומד עליו", ומשמע שהאיסור הוא דווקא כשהאב רומז שהדבר נוח לו. ובאר הב"י שלד, כה, שיש חילוק בין היזק הנראה לעין, כמו דליקה, שאז אסור אפילו אם אביו לא הראה לו דבר, כי הילד מבין זאת מדעתו, לבין היזק בדבר שאינו ניכר, כמו אבידת מפתחות, שאז רק כשאביו רומז לו הוא יודע שיש בכך תועלת לאביו. נמצא שהכלל הוא, שכל שהקטן עושה משום שהוא סבור שלאביו נוח בכך, אביו צריך למונעו מהאיסור.

וכמובן שאם אביו כעס עליו ומכוח זה הלך לעשות האיסור, שהאב עבר באיסור תורה. וכגון קטן שכיבה את האור, וגער בו אביו על כך, והלך הקטן והדליק את האור, עבר האב באיסור תורה.

קטן שעשה מלאכה שיש בה תועלת לאביו, ואביו מיחה בו קודם עשייתה, אין זה נקרא שעשה על דעת אביו אלא על דעת עצמו. וכגון: שבא הקטן להדליק את האור וגער בו אביו שלא ידליק ועבר והדליק, אין זה נקרא עושה על דעת אביו (שביתתו של קטן ב, ט).

ב,ט – יסוד האיסור

כפי שלמדנו בשבת יש איסור מיוחד לגדולים לעשות מלאכה על ידי הקטנים, שנאמר (שמות כ, י): "לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ…". ודרשו חז"ל במכילתא (פרשה ז): "ובנך ובתך – אלו הקטנים או אלו הגדולים? אמרת והלא גדולים כבר מוזהרים הם?! הא מה תלמוד לומר 'ובנך ובתך', אלו הקטנים". הרי שהזהירה התורה את הגדולים על שביתת הקטנים. וכ"כ רש"י ורמב"ן בפירושם שם לתורה. וכך כתב הרשב"א (שבת קנג, ב), והחינוך (מצווה לב) ועוד רבים.

אמנם לדעת רי"ד (פסקיו פרק כד 'איבעיא להו'), ריא"ז (סו, א, בדפי הרי"ף אות ב. וכ"כ רש"י ביבמות קיד, א 'בעושה'), קטן העושה בשביל אביו האיסור משום ספייה, היינו האיסור הכללי לגדולים להכשיל את הקטן באיסור. ואם הקטן עושה משום שהוא חושב שהדבר לרצונו של האב בלי שהאב אמר לו במפורש או הכשיל אותו במפורש, האיסור הוא דרבנן בלבד.

והרבה אחרונים כתבו כרש"י ורמב"ן ורשב"א, שלהורים האיסור מהתורה, וכ"כ בשעה"צ שלד, נד, והוסיף שאם אין זה בשביל אביו אלא בשביל אחר האיסור דרבנן.

פורסם בקטגוריה פרק כד - דיני קטן. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

לרכישת הסדרה - לחצו כאן