ג – על מי חובת החינוך והמחאה

פורסם בקטגוריה פרק כד - דיני קטן. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

ג,א – החובה לחנך למצוות את הבנים והבנות

נאמר (דברים יא, יט): "ולמדתם אתם את בניכם", מכאן שהאב חייב ללמד את בנו תורה, וכפי שכתבתי בהלכה א', כהמשך לזה מצווה מדברי חכמים שהאב יחנך את בניו למצוות, שהמגמה הראשונה של לימוד התורה לשמור ולעשות.

וכשם שהאב חייב בחינוך בנו כך חייב בחינוך בתו למצוות (מאירי נזיר כט, א. וכ"כ מ"א א; שועה"ר ז; מ"ב ב; לוית חן קכו).

ג,ב – האם האמא חייבת בחינוך ילדיה למצוות

לדעת תרוה"ד צד, חינוך הבן מוטל על האם כמו על האב. וכ"כ באורח מישור (נזיר כט, א); תוספת שבת שמג, א; ומהר"י עייאש בשו"ת בית יהודה (כב). וכתבו להוכיח את דעתם ממעשה של הלני המלכה שישבה היא ושבעת בניה בסוכה (סוכה ב, ב). ועוד כתב בשדי חמד (מערכת 'חית' נט) בשם חת"ס, שאפשר להוכיח מנדרה של חנה, ששאלה מאת ה' את שמואל בקטנותו, והקב"ה שמע תפילתה, שיש לה מצווה לחנך את בנה.

אולם לדעת מהר"ם מרוטנבורג בתשובה (סימן ר, והובא במ"א שמג, א), ר"י (תוספות נזיר כח, ב, 'בנו') והגה"מ (שביתת עשור ב, כ), דווקא האב מחויב לחנך את בנו למצוות ולהפרישו מעבירות, אבל אימו לא. כמובא בנזיר כט, א: "קסבר ריש לקיש איש חייב לחנך את בנו במצוות, ואין האישה חייבת לחנך את בנה במצוות". וכ"כ מ"א שמג, א; א"ר תרטז, ב; פתה"ד שמג, ד; שועה"ר תרמ, ד. וכן משמע מפשט לשון הרמב"ם והשו"ע. ועיין באנציקלופדיה תלמודית 'ערך חינוך' ב' 'החייבים בחינוך'.

וכתבו החיד"א במח"ב שמג, ב, וחקרי לב (או"ח ע), שכיוון שמצוות חינוך היא מדרבנן, יש לסמוך על המקילים שרק האב מחויב להפריש את בנו.

ונראה שטעם הסוברים שנשים פטורות ממצוות החינוך למצוות משום שהיא מסתעפת מהמצווה ללמוד תורה וללמדה, וכשם שהאיש מחויב בללמוד וללמד (שו"ע יו"ד רמה, ד), כך מחויב לחנך למצוות, והאשה שפטורה מלימוד תורה פטורה מחינוך למצוות. ולפי זה אפשר לומר שלדעת תרומת הדשן ודעימיה, אף שאין לאשה מצווה ללמוד לשם לימוד, יש לה מצווה ללמוד כדי לקיים, ולכן היא חייבת בברכת התורה (ב"י או"ח מז, יד, עפ"י סמ"ק), ומתוך כך יש לה מצווה לחנך את ילדיה לקיום מצוות וללמוד את מה שנצרך לשם כך.

ג,ג – חינוך הבנות למצוות

ומכל מקום הכל מודים שחייבים לחנך את הבנות למצוות, וכיוון שמצווה זו אינה מסתעפת באופן ישיר ממצוות תלמוד תורה, אפשר לומר שבמצווה זו חייבת האם כמו האב לכל הדעות. אלא שבחלוקת התפקידים בבית, בדרך כלל האב יותר מקפיד והאם יותר מעודדת. והיסוד לכך מהחיוב על האב ללמד את בנו תורה, וממילא נמשך מזה שמצווה עליו להקפיד שיקיימו את פרטי המצוות, ומתוך כך מתעצב תפקידו בבית, וגם כלפי הבנות הוא צריך למלא את התפקיד הקפדני יותר, המדקדק בקיום הפרטים.

ג,ד – כאשר אין לקטן אב

נחלקו בזה הפוסקים. למהר"ם בתשובה ר, גם כאשר אין אב, האם אינה חייבת בחינוך הבנים למצוות. ומנגד כתבו המאירי נזיר כח, א, 'כשם'; א"ר תרמ, ד, ופתח הדביר שם, שאם אין אב האם חייבת לחנך את הילד למצוות, "משום דאנן סהדי דניחא ליה ליתום בעשיית המצוות". והביאם כה"ח שמג, ט. ואם הוא יתום מאב ואם, חובת חינוכו מוטלת על בית הדין, היינו על הציבור (א"ר). ועיין באנציקלופדיה תלמודית 'ערך חינוך' ב' 'החייבים בחינוך'. ועיין בהערה בספר, שכתבתי שחובה זו אינה משום "מצוות חינוך" אלא משום הערבות ההדדית, וכל הקרוב קודם בחיובו מצד "ואהבת לרעך" ומצד מצוות "הוכיח תוכיח". ולכן הנימוק הוא שנוח לו לקטן שיחנכו אותו לכך, ואפשר שלזה הכל מסכימים, ורק נחלקו אם מצד מצוות חינוך יש חיוב.

וכל זה לסוברים שנשים פטורות ממצוות חינוך, אבל לסוברים שהיא חייבת, ק"ו שכאשר אין אב שהיא חייבת.

ג,ה – מוחים ביד הורים שמתרשלים מלחנך את ילדם

כתב הרמב"ם (שבת כד, יא), שאם האב אינו מוחה בבנו שעובר באיסור דרבנן, אין בית הדין מוחה ביד הבן. והקשו עליו המגיד משנה, הטור ועוד, הרי משמע מיבמות קיג, ב, שאפילו אם עובר באיסור תורה אין מוחים בידו?

ובארו הרב יוסף פאסי והרב חיים אלבלג (מובאים בב"י), שאכן גם באיסור תורה אין בית הדין מצווה להפריש את הילד, כי חובת החינוך לרמב"ם ודעימיה על האב בלבד, והוא חייב לחנכו למצוות דאורייתא ודרבנן. ואם לא חינך למצווה דאורייתא, אף שבית הדין אינו צריך למחות בבן צריך למחות באב שיחנך את בנו, אבל באיסור דרבנן אין צריך למחות באב.

ג,ו – האם גדול שאינו אביו מחויב למנוע קטן מאיסור – דעת הראשונים

ביבמות קיג, ב – קיד, א, מסופר על רב יצחק בר ביסנא שאבדו לו מפתחות בית המדרש ברשות הרבים. הציע לו ר' פדת להביא ילדים וילדות קטנים שישחקו שם, שאם ימצאו את המפתחות יביאום אליו מעצמם. ומסיקה הגמרא שדעת ר' פדת "שקטן אוכל נבלות אין בית דין מצווים להפרישו". והכוונה שאין כל אדם מצווה להפרישם, ונקטו 'בית דין' שיש כוח בידם (חת"ס חו"מ קעז). וכן פסקו רמב"ם (מאכ"א יז, כז; ושבת יב, ז); סמ"ג (לאוין סה); סה"ת רטו; טור שמג, ועוד ראשונים, שגדול הרואה קטן עובר עבירות, אינו צריך למחות בידו, כי רק על האב מוטלת מצווה זו.

והקשו הראשונים, והלא יש מצוות חינוך, ונחלקו הראשונים לשלוש שיטות:

לדעת הרמב"ם (מאכ"א יז, כח; אבל ג, יב), רק האב מצווה בחינוך ילדיו ולא שאר הגדולים, ולכן אינם מחויבים להפריש את הקטן מן האיסור אפילו לאחר גיל חינוך. וכ"כ התוספות (נזיר כח, ב, 'בנו') בשם ר"י. וכך דעת רוה"פ.

לדעת הרשב"א (יבמות קיד, א 'ר' יוחנן'), מסקנת הסוגיה ביבמות, שהאב ושאר האנשים שווים בדין חינוך, אלא החילוק הוא שחובת החינוך לחנך את הקטן לקיום מצוות עשה, אבל אין מצוות חינוך בהפרשתו מאיסורים, היינו ממצוות לא תעשה (וכ"כ התוספות בנזיר בתירוץ ראשון; תוספות ישנים יומא פב, א, 'בן', בשם ר' אליעזר ממיץ; רי"ד; מאירי). וזאת משום שחינוך לקיום מצוות עשה קשה יותר מההימנעות מאיסורי לא תעשה, ולכן דווקא בקיום מצוות צריך יותר זירוז בחינוך (תרוה"ד סימן צד). או משום שכל מה שתקנו רבנן כעין דאורייתא תיקנו, ובתורה מצינו חובת האב על הבן רק במצוות עשה, ללמדו תורה, למולו ולפדותו (חקרי לב ע).

ולדעת התוספות (שבת קכא, א 'שמע מינה'), דין האב ודין בית דין שווים, וביבמות מדובר בקטנים שלא הגיעו לחינוך, ולכן מותר להניחם ברשות הרבים שאם ימצאו את המפתח יביאוהו מעצמם. אבל קטן שהגיע לגיל חינוך חייבים בית הדין ואביו להפרישו מהאיסורים מדין חינוך. וכ"כ הריטב"א ביבמות, וכתב שכך דעת הרא"ה בשם הרמב"ן. וכ"כ הרא"ש שבת א, א, שבית דין מצווה להפריש קטן שאוכל נבלות.

ג,ז – הלכה למעשה

כפי שלמדנו הדבר שנוי במחלוקת, לשיטת הרמב"ם ורוב הראשונים, אנשים אחרים אינם חייבים להפריש את הקטן מעבירות, וכן פסק שו"ע שמג, א: "קטן אוכל נבלות אין בית דין מצווים להפרישו. אבל אביו מצווה לגעור בו ולהפרישו". והרמ"א הזכיר את דעת התוספות, שאם הקטן הגיע לגיל חינוך גם בית הדין מצווה להפרישו. והכוונה לכל אדם (מ"ב ז). וכתבו ח"א (כלל סו, ג), ומ"ב ז, שבאיסור דאורייתא יש להחמיר כתוספות. ורבים מפוסקי הספרדים העתיקו את דברי השו"ע להלכה (שתילי זתים שמג, א; חסד לאלפים שמג, ג; קצוש"ע לר' רפאל ברוך טולידאנו שכא, א; יקו"י; ומנו"א ח"א כ, ז).

ואפשר היה לומר שמנהג ספרדים צריך להיות כשו"ע, וגדול ספרדי אינו צריך למחות בקטן שעובר עבירות, ואשכנזים צריכים למחות (כתב בחוט שני (ח"ד עמ' רצז, שהדין אינו תלוי במשפחת הקטן אלא בגדול, שאם הוא נוהג כרמ"א, עליו למחות).

אולם נראה שלמרות מה שכתוב בשו"ע ורמ"א, בפועל לא מצינו בזה הבדלי מנהגים בין אשכנזים לספרדים, ולכן אין חובה לספרדי לנהוג כשו"ע ולאשכנזי לנהוג כרמ"א. אלא כאשר יש בכך תועלת ראוי להחמיר ולהפריש את הקטן, ובתנאי שהדבר יעשה בדרכי נועם ולרצונם של הוריו. ולמי שקשה לטרוח בהפרשת הקטן מן האיסור, אינו חייב להפרישו כדעת רוה"פ.

ג,ח – שוטה

כתב המגיד משנה (מגילה א, א), שאין חובת חינוך בשוטה וחרש שאינו שומע ואינו מדבר, והובא בכה"ח שמג, ח. והטעם, שהואיל ולא יגיעו לכלל חיוב במצוות, אין צורך לחנכם לכך.

פורסם בקטגוריה פרק כד - דיני קטן. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

לרכישת הסדרה - לחצו כאן