א – מעמד הביניים של העובר

מעמד הביניים של העובר

א, א – עובר אינו נחשב לנפש אדם

משנה אהלות ז, ו: "האשה שהיא מקשה לילד, מחתכין את הוולד במעיה ומוציאין אותו אברים אברים, מפני שחייה קודמין לחייו. יצא רובו – אין נוגעין בו, שאין דוחין נפש מפני נפש". וכן הובא בסנהדרין עב, ב.

ביאר רש"י (סנהדרין עב, ב, 'יצא') שכל זמן שהעובר לא הוציא את רובו (או ראשו – עיין סנהדרין שם), אין דינו כנפש אדם: "דכל זמן שלא יצא לאויר העולם לאו נפש הוא, וניתן להורגו ולהציל את אמו, אבל יצא ראשו – אין נוגעים בו להורגו, דהוה ליה כילוד ואין דוחין נפש מפני נפש".

וכן מוכח ממשנה נדה מג, ב: "תינוק בן יום אחד… וההורגו – חייב". ובגמ' שם מד, ב: "וההורגו חייב, דכתיב (ויקרא כד, יז): וְאִישׁ כִּי יַכֶּה כָּל נֶפֶשׁ – מכל מקום". וכ"כ הרשב"א נדה מד, ב: "וההורגו חייב – מהכא משמע דדוקא בן יום אחד, הא עובר לא, דלא קרינן ביה נפש אדם, וקרא נמי הכי כתיב (שמות כא, כב): וְיָצְאוּ יְלָדֶיהָ וְלֹא יִהְיֶה אָסוֹן, כלומר באשה, עָנוֹשׁ יֵעָנֵשׁ כַּאֲשֶׁר יָשִׁית עָלָיו בַּעַל הָאִשָּׁה, כלומר ממון, ואמרינן נמי בסנהדרין (עב, א): האשה שהיא מקשה לילד מביאין סכין ומחתכין אותו אבר אבר, יצא ראשו אין נוגעין בו, מפני שאין דוחין נפש מפני נפש, אלמא עובר לאו נפש הוא".

וכ"כ ראשונים ואחרונים רבים: רמב"ן נדה מד, ב; ריטב"א נדה שם; ר"ן נדה מד, א; יד רמה סנהדרין עב, ב; פסקי רי"ד סנהדרין עב, ב; שו"ת מהרי"ט א, צט; סמ"ע חו"מ תכה, ח: "שכל שלא יצא לאויר העולם, אין שם נפש עליו"; תוספות יום טוב (אהלות ז, ו); רבי אליהו מזרחי (שמות כא, כב); חוות יאיר (לא); ערוה"ש (חו"מ ל, כט), ועוד (עיין משפטי עוזיאל ד, חו"מ מז, אות א, שהעלה שגם עובר נקרא נפש, ודבריו מוקשים).

א, ב – חילול שבת ויום הכיפורים עבור הצלת עובר

ערכין ז, א-ב: "אמר רב נחמן אמר שמואל: האשה שישבה על המשבר ומתה בשבת, מביאין סכין ומקרעים את כריסה ומוציאין את הוולד. פשיטא, מאי עביד? מחתך בבשר הוא (כיון דמתה, לית בה משום חבורה, רבנו גרשום)! אמר רבה: לא נצרכה (אלא) להביא סכין דרך רשות הרבים. ומאי קמשמע לן, דמספיקא מחללינן שבתא? תנינא (יומא פג, א): מי שנפלה עליו מפולת, ספק הוא שם ספק אינו שם, ספק חי ספק מת, ספק גוי ספק ישראל – מפקחין עליו את הגל! מהו דתימא: התם הוא דהוה ליה חזקה דחיותא, אבל הכא דלא הוה ליה חזקה דחיותא מעיקרא אימא לא – קא משמע לן". הרי שמחללים שבת עבור הצלת עובר.

והקשו הראשונים איך הותר לחלל שבת עבור הצלת עובר אם הוא אינו נחשב נפש, וביאר הר"ן (חידושיו לנדה מד, א): "לענין חלול שבת שאני, שהתורה אמרה עליו חלל שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה, ועובר נמי ראוי לשמור אותן, וכדאמרינן נמי במסכת שבת (קנא, ב): תינוק בן יום אחד מחללין עליו את השבת". וכ"כ רמב"ן ורשב"א נדה מד, ב; בה"ג (מובא בתורת האדם לרמב"ן שער המיחוש, ענין הסכנה). וכ"כ הריטב"א בתירוצו הראשון והעיקרי, והוסיף: "דאע"ג דלאו נפש הוא, היינו לחייב ההורגו או לדחות נפש אמו כדי שלא יגעו בו, אבל לענין הצלתו בשבת דינו כנפש".

ויש אומרים שמצד הצלת העובר עצמו אסור היה לחלל שבת ויום הכיפורים, אלא שכל סכנה לעובר נחשבת סכנה לאם, ולכן מותר לחלל שבת ויום הכיפורים כדי להציל את העובר, וכ"כ הרמב"ן בשם יש אומרים (תורת האדם שער המיחוש, ענין הסכנה): "ואיכא דסבירא ליה שאין מחללין משום נפלים, אלא עוברה שהריחה חששא דמיתה דידה היא, שכל המפלת בחזקת סכנה". וביארו את הגמ' בערכין שמכיוון שהאם מתה כבר ניתק הקשר של העובר לאמו: "וטעמא דיושבת על המשבר שמתה טעמא אחרינא הוא, דכיון שמתה הרי הוא כילוד, לאו ירך אמו הוא ולאו בדידה תלי, אלא חי הוא ודלת ננעלה בפניו, ליכא אלא דלא הוי ליה חזקה דחיותא, וספק נפשות להקל". וכ"כ הריטב"א נדה מד, ב, בשם 'ויש מתרצים' (עיין חוות יאיר סי' לא, שאם מותר להרוג עובר כפשט דברי התוס' נדה מד, א-ב, ברור שאסור לחלל שבת עבור הצלתו). עיין עוד בדברי הר"י שילת (רפואה הלכה וכוונות התורה, עמ' 128-132).

להלכה, מחללים שבת ויום הכיפורים עבור הצלת עובר (באו"ה של, ז, 'או ספק'; פנה"ל שבת כז, ג).

א, ג – שיטת הרמב"ם במעמדו של עובר

לעיל א, א, למדנו שאם עובר מסכן את חיי אמו מותר להרגו משום שאינו נחשב נפש. אמנם הרמב"ם (רוצח ושמירת הנפש א, ט) כתב טעם אחר: "הרי זו מצות לא תעשה שלא לחוס על נפש הרודף. לפיכך הורו חכמים שהעוברה שהיא מקשה לֵילֵד, מותר לחתוך העובר במעיה בין בסם בין ביד, מפני שהוא כרודף אחריה להורגה, ואם משהוציא ראשו, אין נוגעין בו, שאין דוחין נפש מפני נפש, וזהו טבעו של עולם".

וקשה מסנהדרין עב, ב, שלמדנו שהעובר אינו נחשב לרודף את אמו: "אמר רב הונא: קטן הרודף ניתן להצילו בנפשו (אף על גב דקטן הוא ולאו בר קבולי התראה הוא, לגבי רדיפה דינו כגדול, רש"י). קסבר: רודף אינו צריך התראה, לא שנא גדול ולא שנא קטן. איתיביה רב חסדא לרב הונא: יצא ראשו – אין נוגעין בו, לפי שאין דוחין נפש מפני נפש. ואמאי? רודף הוא! – שאני התם, דמשמיא קא רדפי לה (לאמיה, רש"י)". ¹ ויתירה מכך, הרמב"ם בעצמו כתב שהטעם שלא הורגים עובר משיצא ראשו או רובו, למרות שלכאורה הוא כרודף את אמו, מפני ש"זהו טבעו של עולם", כלומר משמיא קא רדפי לה. ואם העובר אינו נחשב לרודף את אמו אחרי שהוציא את ראשו או רובו, למה הוא נחשב רודף את אמו לפני שהוציא את ראשו או רובו!

בשו"ת אגרות משה (חו"מ ב, סט) למד מדברי הרמב"ם שהריגת עובר נחשבת רצח, ולכן רק מפני שהעובר נחשב רודף מותר להרגו כדי להציל את אמו (עיין לקמן ג, ה, בשיטת האג"מ, ושם ז, בדחיית שיטתו). ¹

אמנם רוב המפרשים ביארו שגם הרמב"ם מודה שאין העובר נחשב נפש, וטעמים שונים ניתנו לבאר את דברי הרמב"ם, כדלקמן בסעיף הבא.

א, ד – ביאורים שונים בלשונו של הרמב"ם

רע"א (תוס' רע"א על המשניות אהלות ז, ו) כתב שסברת רודף הובאה כדי ללמד שמותר אף לבני נח להרוג עובר כדי להציל את אמו: "ואפשר דמשום דבן נח אסור להרוג העוברים, אף שישראל אינו נהרג על זה, צריך לטעם דהוי כרודף אף דמשמיא קרדפו ליה". ובשו"ת גאוני בתראי (מה; מובא ברע"א, ובצי"א ט, נא, ג, סוף פרק א) כתב שסברת רודף הובאה כדי לבאר שמותר להמית את העובר בכל דרך אפשרית, אפילו במיתה מנוולת כחיתוך איברים.

בשו"ת אחיעזר (ג, עב, ג) כתב שודאי שגם הרמב"ם מודה שעובר ירך אמו הוא, והביא הרמב"ם את הנימוק של רודף כדי לבאר מדוע מותר להמית את העובר אפילו כשהתחילה הלידה: "בישבה על המשבר אמרינן בערכין דכיון דעקר – ולד כגופא אחרינא, ולהכי לא אמרינן גביה עובר ירך אמו… וע"כ צירף הרמב"ם סברת רודף, אבל כל זמן שלא ישבה על המשבר פסק הרמב"ם דעובר ירך אמו, והוי כמו אבר מאבריה, והלא בודאי מחויבים לחתוך אבר אחד בשביל הצלת נפשות של כל הגוף. ואם שהעובר אחר כך יצא לאויר העולם, מכל מקום כיון דעובר ירך אמו אם כן באותה שעה הוי מאחד מאבריה, על כל פנים בודאי הדין דין אמת שאין חילוק בדבר, דעיקר הטעם משום דלא הוי נפש".

ביד פשוטה ביאר שגם לרמב"ם העובר אינו עומד בגדרים ההלכתיים של רודף, ודייק בדברי הרמב"ם: "כאן דייק לכתוב 'כרודף' – כלומר, דינו כמו רודף שמצילים את הנרדף בכל דרך אפשרית. כך כתב גם בעניין המשא המכביד על הספינה בהלכות חובל ומזיק ח, טו: "שמשא שבה כמו רודף אחריהם להרגם, ומצוה רבה עשה שהשליך והושיען". בדומה לזה כתב בשו"ת שרידי אש חו"מ קסב, יב, שהרמב"ם השתמש במושג רודף כמליצה, שבמקום שדבר אחר גורם סכנה, יש מצוה לסלקו. ¹

אף מרן הרב קוק (עזרת כהן מילואי השמטות א, עמ' שצז-שצח) ביאר בשיטת הרמב"ם שעובר אינו נחשב נפש: "וכל עיקר ההיתר הוא משום דהוי כרודף, אע"ג דמן שמיא רדפי לה, נקטינן שאין סברא זו מועלת כי אם במקום שהנפשות שקולות זה כזה, אבל במקום שהרודף אינו נפש גמורה, אז אפילו רודף באונס שמיא גם כן ניתן להצילו בנפשו". עיין לקמן ג, ד.

עיין עוד לבושי מרדכי (חו"מ קמא לט); ובצי"א (ח"ט, נא, שער ג, פרק א) האריך בזה (ע"ע באנציקלופדיה הלכתית רפואית כרך ב, ערך הפלה, עמ' 765, הערה 245, לרשימה ארוכה של פוסקים שעסקו ביישוב וביאור דברי הרמב"ם; וכן עי' 'לשעה ולדורות' א לרב משה צוריאל עמ' מח-נא). ועיין בדברי הרב שילת – רפואה, הלכה וכוונות התורה עמ' 121-124.

א, ה – איסור הפלה

לעיל א, א, למדנו שעובר אינו נחשב לנפש אדם. אעפ"כ אסור להפילו בלא צורך גדול, וכ"כ התוס' שם נט, א, 'ליכא': "ועל העוברים דעובד כוכבים חייב וישראל פטור, אף על גב דפטור – מכל מקום לא שרי". וכ"כ תוס' חולין לג, א, 'אחד': "ואף על גב דבן נח נהרג על העוברים, כדאמר התם, וישראל אינו נהרג, נהי דפטור, מכל מקום לא שרי". וכך פשוט לכל הפוסקים, ולביאור שיטת התוס' בנדה, עיין הערה. ¹ ועיין בסמוך למקור וטעם האיסור.

א, ו – איסור הפלה משום חבלה, השחתה ומניעת חיים

הרבה ראשונים ואחרונים לא הגדירו במדוייק את מקור וטעם האיסור להפיל עובר. ויש שכתבו שהאיסור משום חבלה, השחתה ומניעת חיים.

בשו"ת מהרי"ט א, צז, כתב שאיסור הפלה מדין חבלה: "וכתב שם התוספות: נהי דפטור על הנפלים, אבל לא שרי וכו', דהא דאסור – מדין חבלה הוא". בדומה לזה כתב הרב ישראלי (עמוד הימיני לב, אות ט): "מסקנה דמילתא: אין לעובר תורת נפש, ואיסור הריגתו הוא משום חבלה או בל תשחית" (ועיין שו"ת צפנת פענח א, נט). וכ"כ משפטי עוזיאל (ד, חו"מ מו): "אבל שלא לצורך ודאי שאסור משום השחתה ומניעת אפשרות החיים לנפש מישראל". ¹ ועיין צי"א ח"ט, נא, ג, פרק ב.

בחוות יאיר (סי' לא) כתב: "דודאי אסור לכתחילה, דלא עדיף מנֵּחָמִים בָּאֵלִים… שֹׁחֲטֵי הַיְלָדִים (נדה יג, א; עיין לעיל הרחבות לפרק ד א, א-ב), והפליגו באיסור הוצאת שכבת זרע לבטלה, והטעם משום שראוי להיות נוצר מכל טיפה זרע קודש". ¹

ויש שרצו לומר שאיסור הפלה משום רצח או סניף של רצח, עיין לקמן ג, ה-ז.

א, ז – תוקף איסור הפלה

הרבה פוסקים לא הגדירו במדוייק את תוקף איסור הפלה. מרן הרב קוק (עזרת כהן מילואי השמטות א, עמ' שצז) כתב שפשוט שאיסור הפלה מהתורה: "ופשיטא דאיסור תורה יש על העוברין, ולא גרע מהשחתת זרע מצד דררא דשפיכות דמים דאית ביה, ובפרט לפי דברי תוס' סנהדרין (נט, ב, 'והא'), דכל מי שמצווה על פריה ורביה מצווה שלא להשחית זרע, אם כן כל מה שהוא יותר קרוב לפריה ורביה כעובר הוא יותר בכלל איסור זה, אם כן יש כאן איסור תורה בודאי".

אמנם בשו"ת תורת חסד (לובלין, אה"ע מב, לא) סיכם שלתוס' בסנהדרין, רמב"ם, סמ"ג ושו"ע האיסור להפיל מהתורה. ואילו לתוס' בנדה, ר"ן וראב"ד האיסור מדרבנן, "משום דאין לאבד עובר שעתיד להיות נפש בישראל". גם בשו"ת אחיעזר (ג, סה, יד) כתב שלתוס' האיסור מדאורייתא, ולר"ן האיסור מדרבנן. ביביע אומר (ח"ד אה"ע א) כתב שלדעת התוס' ורמב"ם האיסור מדאורייתא ויש לחוש לדבריהם בספק איסור של תורה, אבל יש פוסקים שסוברים שהאיסור מדרבנן, וצירף את דבריהם כסניף להקל.

בשו"ת ציץ אליעזר ח, לו, הביא עוד פוסקים שהאיסור מדרבנן: ר"ש ענגיל בדעת הרמב"ם; שו"ת אמונת שמואל יד; ור"ש קלוגר. ובחלק ט, נא, שער ג, כתב שיש אומרים שהאיסור מהתורה ויש אומרים שהאיסור מדרבנן ויש אומרים "שגם מדרבנן האיסור שיש בזה הוא קלוש". ועיין עוד בציץ אליעזר (ח, לו; ט, נא, שער ג), ראש המדברים בסוגיה זו, שפרס בהרחבה את השיטות השונות בתוקף איסור הפלה (ע"ע אנציקלופדיה הלכתית רפואית כרך ב, ערך הפלה, הערות 185-186).

א, ח – דברי הזוהר על איסור הפלה

זוהר שמות ג, ב: "מאן דקטיל בנוי – ההוא עוברא דמתעברא אתתיה וגרים לקטלא ליה במעהא, דסתיר בניינא דקודשא בריך הוא ואומנותא דיליה (מי שהורג בניו – דהיינו גורם להריגת אותו עובר שנתעברה אשתו במעיה, שסותר את בניינו של הקב"ה והאומנות שלו), אית מאן דקטיל בר נש והאי קטיל בנוי (יש מי שהורג אדם אחר וזה הורג בניו), תלתא בישין עביד דכל עלמא לא יכיל למסבל (שלוש רעות עשה שכל העולם אינו יכול לסובלן), ועל דא עלמא מתמוגגא זעיר זעיר ולא ידיע (ועל זה העולם מתמוטט מעט מעט ואינו יודע למה), וקודשא בריך הוא אסתלק מעלמא וחרבא וכפנא ומותנא אתיין על עלמא (והקב"ה מסתלק מן העולם וחרב ורעב ומגפה באים לעולם), ואלין אינון: קטיל בנוי, סתיר בניינא דמלכא, דחיא שכינתא דאזלא ומשטטא בעלמא ולא אשכחת נייחא (ואלו הם: הורג בניו, סותר בניינו של מלך, דוחה את השכינה שהולכת ומשוטטת בעולם ואינה מוצאת מנוחה). ועל אלין רוחא דקודשא בכיה, ועלמא אתדן בכל הני דינין (ועל אלו רוח הקודש בוכה, והעולם נידון בכל אלו הדינים), ווי לההוא בר נש, ווי ליה, טב ליה דלא יתברי בעלמא (אוי לו לזה האדם, אוי לו, מוטב לו שלא היה נברא בעולם)".

והמשיך הזוהר בשבח ישראל במצרים, שלמרות גזירת פרעה לא גרמו להפלת עובריהם, ובזכות זה יצאו ישראל מהגלות (עיין ניצוצי אור לר"ר מרגליות). ¹