ג – האם מותר להפיל לצורך גדול

פורסם בקטגוריה פרק ט - הפסקת הריון. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

הפלת עובר לצורך גדול

ג, א – מעוברת המוצאת להורג

משנה ערכין ז, א: "האשה שיצאה ליהרג – אין ממתינין לה עד שתלד (אלא הורגין ולדה עמה, רש"י). האשה שישבה על המשבר – ממתינין לה עד שתלד (דכיון דעקר ונע ממקומו – גופא אחרינא הוא, רש"י)". ובגמ' שם: "פשיטא, גופה היא! איצטריך, סלקא דעתך אמינא: הואיל וכתיב (שמות כא, כב): כַּאֲשֶׁר יָשִׁית עָלָיו בַּעַל הָאִשָּׁה, ממונא דבעל הוא ולא ליפסדיה מיניה – קא משמע לן. ואימא הכי נמי! אמר רבי אבהו אמר רבי יוחנן, אמר קרא (דברים כב, כב): וּמֵתוּ גַּם שְׁנֵיהֶם – לרבות את הוולד. והאי מיבעי ליה: עד שיהו שניהן שוין (הנואף והנואפת יהו בני עונשין, רש"י), דברי רבי יאשיה! – כי קאמרת מגַּם".

עוד שם בגמ': "אמר רב יהודה אמר שמואל: האשה היוצאה ליהרג, מכין אותה כנגד בית הריון כדי שימות הוולד תחילה, כדי שלא תבא לידי ניוול (שאם היה העובר חי לאחר מיתת אמו, היה מפרכס ויוצא, והיתה שופעת דם מאותו מקום ותתנוול בפני הכל, הילכך מכין אותה בבטן כנגד הוולד, רבנו גרשום). למימרא דהיא קדמה ומתה ברישא, והא קיימא לן דוולד מיית ברישא! דתנן (נדה מד, א): תינוק בן יומו נוחל ומנחיל, ואמר רב ששת: נוחל בנכסי האם להנחיל לאחין מן האב, דווקא בן יום אחד, אבל עובר לא, דהוא מיית ברישא, ואין הבן יורש את אמו בקבר להנחיל לאחין מן האב! הני מילי לגבי מיתה (כשהיא מתה מיתת עצמה, רש"י), איידי דוולד זוטרא חיותיה, עיילא טיפה דמלאך המות ומחתך להו לסימנין, אבל נהרגה – היא מתה ברישא. והא הוה עובדא ופרכיס עד תלת פרכוסי! מידי דהוי אזנב הלטאה דמפרכסת".

ג, ב – הפלה לצורך גדול כשאין סכנת נפשות לאם

כמה פוסקים כתבו שמותר להפיל עובר לצורך גדול של האם, גם כשאין ספק סכנת נפשות.

כ"כ בשו"ת מהרי"ט א, צט: "אפילו בישראל נפלים לאו נפש הוא, וממון הוא דחייב רחמנא דמי וולדות לבעל, דכתיב (שמות כא, כב): כַּאֲשֶׁר יָשִׁית עָלָיו בַּעַל הָאִשָּׁה, ובריש הנחנקין (סנהדרין פד, ב) אמרינן: ואצטריך למכתב מַכֵּה אִישׁ וָמֵת (שמות כא, יב), ואצטריך למכתב כָּל מַכֵּה נֶפֶשׁ (במדבר לה, ל), דאי כתיב כָּל מַכֵּה נֶפֶשׁ הוה אמינא אפילו נפלים – קמשמע לן. ובפרק יוצא דופן (נדה מד, ב) דרשינן: כל נפש – לרבות קטן בן יום אחד, דמשמע כל נפש אפילו נפש כל דהו, אלמא נפלים אפילו נפש כל דהוא לא מקרי. ובסוף פרק קמא דערכין (ז, א) תנן: האשה שהיא יוצאה ליהרג אין ממתינין לה עד שתלד, ופרכינן פשיטא, גופה היא! סלקא דעתך אמינא הואיל וכתיב (שמות כא, כב): כַּאֲשֶׁר יָשִׁית עָלָיו בַּעַל הָאִשָּׁה, ממונא דבעל הוא ולא לפסדיה מיניה – קמשמע לן, ומדפריך 'פשיטא' משמע דמחמת איבוד נפשות אין נדנוד כלל, ולא אתא לאשמועינן אלא משום פסידא דבעל. ואמרינן התם: האשה שהיא יוצאה ליהרג מכין אותה כנגד בית הריון שלה כדי שימות הולד תחילה, שלא תבא לידי ניול, אלמא בשביל ניול האם הורגים הולד בידים ולא חשו משום איבוד נפשות, הילכך בישראלית מפני צורך אמו נראה שמותר להתעסק עמהם שתפילנה כיון דרפואת אמו היא" (עיין עוד שו"ת מהרי"ט א, צז; ע"ע קובץ תשובות לריש"א א, רכ).

וכ"כ בשו"ת יעב"ץ א, מג: "וגם בעובר כשר היה צד להקל לצורך גדול, כל כמה דלא עקר, אפילו אינו משום פקוח נפש אמו אלא להציל לה מרעתו שגורם לה כאב גדול, וצ"ע".

ובשו"ת תורת חסד (לובלין אה"ע מב, סקל"ב) כתב שלסוברים שאיסור ההפלה מדרבנן, ודאי שמותר להפיל את העובר לתועלת או לרפואת האם גם כשאין סכנת נפשות, והוסיף: "ואף להסוברים דאסור מהתורה, מכל מקום לתועלת ורפואה דאמו – יש להתיר, דאחר שביארנו שהאוסרים מהתורה להמית עובר על כרחך דס"ל דקיימא לן עובר ירך אמו" – הרי שכמו שמותר לאדם לחתוך איבר מאבריו לתועלת ולרפואה, כך מותר להמית עובר לרפואת האם.

בשו"ת משפטי עוזיאל (ח"ד חו"מ סימן מו) נשאל אודות אשה שיש לה מחלה באזניה, ונכנסה להריון, והרופאים אמרו "שאם לא תפיל עוברה על ידי סמים מיוחדים לכך, תתחרש לגמרי בשתי אזניה". ודן באריכות בסוגיית הפלות, במיוחד סביב הגמ' בערכין ז, א, שמשמע שמותר להרוג עובר לצורך האם, והעלה: "כל שהוא מתכוון לצורך האם, אעפ"י שהוא צורך קלוש, כגון למנוע ספק נוולה אחרי מותה – מותר, וכמו שאמרו: אשה שיוצאה ליהרג אין ממתינין לה עד שתלד, ומכין אותה נגד בית ההריון כדי שימות הולד תחלה (ערכין ז, א)… מכאן נלמוד לשאלה דנדון דידן, שעובר זה לפי דברי הרופאים יגרום חרשות לאמו לכל ימיה, ואין לך ניוול יותר גדול מזה שהיא פוגמת את כל החיים ועושה אותה עלובה כל ימיה, ומתנוולת בעיני בעלה. לכן נראה לע"ד להתיר הפלת עוברה על ידי רופאים מומחים ומובהקים שיבטיחו למפרע הצלת סכנת מיתת האם במדה היותר אפשרית, והנלע"ד כתבתי".

וכ"כ בשו"ת ציץ אליעזר (ח"ז מח פרק א, אות ח), "אודות מה שקורה סכסוך בין בני זוג כאשר רופא מְצַוֶּה לאשה לסדר הפלה באשר חושש שההריון יזיק לה מבחינה בריאותית [אם כי לא עד כדי סכנת נפשות], ועפ"י רוב קורה זאת כשהאשה נכנסה להריון קרוב וסמוך ללידה קודמת והיא חלושת מזג, והבעל מתנגד לזה ובא". והשיב שקודם כל יש לקבל חוות דעת מרופא דתי, או לכל הפחות, "רופא רציני שמתייחס בכבוד וברצינות לדיני התורה". ואם גם הוא יגיד שיש להפיל, "מותר להתעסק להפיל העובר כיון דרפואת אמו היא, וכל מפני צורך אמו מותר". והביא שכ"כ מהרי"ט ויעב"ץ. והוסיף: "אמנם שלא לצורך, הדבר הוא עוון חמור, ויש בדרך כלל גם להחמיר בזה משום גדירת גדר שלא יבואו לזלזל חלילה בזה… אולם בהיות ואליבא דכו"ע אין בזה משום רציחה ממש, וגדולי הפוסקים מבארים דהאיסור אינו רק מדרבנן… לכן כל שרופאים נאמנים אומרים שישנו בדבר משום צורך רפואי לאם, והיא גם היא סובלת ומרגישה הרבה סבל מההריון, בכל כגון דא יש לדעתי להקל בדבר" (והוסיף שיש לנסות ולהדר לעשות את ההפלה לפני ארבעים יום).

וכ"כ הרב שאול ישראלי (עמוד הימיני לב), אחרי שהרחיב בביאור מקור האיסור, ובביאור דברי הרמב"ם ומהרי"ט, סיים (אות ט): "מסקנא דמילתא: אין לעובר תורת נפש, ואיסור הריגתו משום חבלה או בל תשחית… וע"כ במקום שבקיומו כרוך צער של אחר, וכגון דהא דעינוי הדין דאם, אע"פ שלא הוא הגורם, אבל מכל מקום קיומו מפריע לאפשרות של סילוק הצער, מותר להמיתו בגלל זה, שהרי שם (ערכין ז, א) רק מכח נזק הבעל הוא דאתו עלה, אבל מצד העובר עצמו פריך 'פשיטא', וכנ"ל מהמהרי"ט". ולכך נטה בשו"ת באהלה של תורה א, קטז.

עיין לקמן י, א-ג, בסיכום דברי הפוסקים שהתירו להפיל עובר ממזר, ובודאי שיתירו לצורך רפואת האם, ואף מבין האוסרים לכתחילה להפיל עובר ממזר, כמו החוות יאיר, יתכן שחלקם יסכימו לצורך רפואת האם.

ג, ג – המתירים להפיל רק כשיש סכנת נפשות לאם

בשו"ת בית יהודה (א, אה"ע יד) הביא מנהג שהיה בימיו: "נשאלתי בלבי לדרוש ולתור במה ששמעתי על קצת נשים שמתעברין, והם אינן רוצין לילד עוד ולא ירצו בעיבורן באותו זמן, וקצת מהם אם יארע שיתעברו בימי ההנקה וחוששין לעין הרע או לסכנת הולד היונק ועושין רפואות וסמים הידועים אצלם כדי להפיל התינוק ויהיה נפל, יש לדקדק אם יש חשש איסור בזה". ולמעשה העלה שמותר לאשה בימי ההנקה לגרום להפלת עוברה, משום שההריון מסכן את התינוק שיונק ממנה: "הכא שחשש העיבור הרי נעשה לפנינו, בודאי כולי עלמא מודו דאיכא למיחש לסכנת ולד היונק ומותרת לשתות סם המפיל, כנלע"ד". ומשמע שהפלה מותרת רק כשיש ספק סכנה, ולא לצורך גדול לבריאות האשה.

וכ"כ שו"ת לב אריה ב, לב, שנשאל אודות נערה "שאינה שפויה בדעתה", שניצלו אותה פרחחים גויים, ונכנסה להריון, אם מותר להפיל עוברה משום שהיא לא תוכל לטפל בילד, וכתב למעשה שאסור משום שאין שום סכנה לאם. וכ"כ רשז"א (מובא בנשמת אברהם חו"מ תכה, א, 1, 18).


ג, ד – עוד פוסקים שהתירו רק בחשש סכנת נפשות

גם בשו"ת שבט הלוי (ה, קצג) כתב שיש להתיר הפלה רק במקרה של ספק סכנה לאם, והתיר גם כשהסכנה אינה לפנינו. שם נשאל על אשה שהרופאים קבעו שאם לא תפיל עוברה היא תסתכן בלידתה: "ומי לנו גדול מרבנו מהר"י מטראני בתשובת מהרי"ט ח"א סו"ס צ"ט שכ' דמשום רפואת האם מותר להתעסק בהפלה, ואם כי חלילה לנקוט הלשון כפשוטו דרפואה בלבד גורם, גם אם אין רפואה מסבת סכנה ודאית או ספק, אבל מכל מקום לשונו מראה בפשיטות דאין סיבת ההיתר לפנינו דוקא כשסכנת מיתה מחמת לידה שהיא כבר לפנינו, וכן היה לי משא ומתן בזה עם גאון ישראל החזון איש זי"ע והיה לו פשוט היתר הנ"ל, אלא שהתנה זה בתנאי שממש כל הרופאים שאפשר לשאול יסכימו לזה, ואם יש אחד שדעתו שאין סכנה להחזיק הוולד ללכת אחריו. אבל בסוף אומר שידע נא מעכ"ת שחלילה לנו למהר בהוראה זו כי לפי הרגילות הגדולה שיש לי בשאלות כאלה למדתי הרבה פעמים שהרופאים מזלזלים מאד לקבוע לספק נפשות מה שאינו ספק כלל וכלל".

וכ"כ (שבט הלוי ז, רח) לגבי אשה בחודש החמישי להריונה ולפי בדיקות אולטרסאונד קבעו הרופאים שיש מומים חמורים לעוברה והוא ימות, "והוסיף הרופא לפי דעתו כי הסכנה העיקרית היא הסכנה הנפשית אצל האשה היודעת כי היא נושאת ברחמה ילד שלא מסוגל לחיות". והשיב הרב וואזנר שצריך לבדוק את מצבה של האם לעומק, ופעמים רבות הרופאים מגזימים לקבוע ספק סכנת נפשות גם במקרים שאין, ולכן רק אם בפועל יש ספק סכנה לאם, ההפלה מותרת. וכ"כ גם בחלק ט, רסח. 1

ולכך נטה ביבי"א (ח"ד אה"ע א) לגבי אשה שילדה שלוש פעמים בניתוח קיסרי, ועתה היא בהריון בחודש השני, "והרופאים דורשים ממנה במפגיע לעשות הפלה בהקדם, כי אחרת נשקפת סכנה לחייה". ובירר באורך את דברי הפוסקים, וכתב שלרמב"ם ותוס' האיסור להפיל מדאורייתא, וכ"כ הרבה אחרונים, ולמרות שיש אחרונים שכתבו שהאיסור להפיל מדרבנן, צריך להחמיר בספק דאורייתא, ולכן עקרונית אין היתר הפלת עובר אלא אם יש ספק סכנה לחיי האם.

אמנם לקראת סוף התשובה הביא את דברי התורת חסד שכתב שאף לדעה שהאיסור מדאורייתא, מותר להפיל עובר לתועלת ולרפואת האם כי העובר ירך אמו, וכמו שמותר לחתוך איבר לרפואה, כך מותר להפיל לצורך רפואת האם. וכתב היבי"א: "ומכל מקום בהגלות נגלות דברי התורת חסד מלובלין הנ"ל, ובצירוף הספק ספקא (שמא איסור הפלה מדרבנן, ושמא עוד לא הוכר עוברה), יש מקום רב להתיר על כל פנים במקום חולי, אף כשאין סכנה לאם". 1

וכך העלה מרן הרב קוק (שו"ת עזרת כהן, מילואי השמטות א, עמ' שצז-שצח), שלמרות שהגדיר איסור הפלה כ'אביזרא דשפיכות דמים', כתב שנדחה מפני ספק פיקוח נפש (ע"ע ליקוטי ראיה ח"א עמ' 59).

ג, ה – דעת האגרות משה שהפלה אסורה משום רצח

כתב בשו"ת אגרות משה (חו"מ ב, סט) שאיסור הפלת עובר הוא משום רצח. ולמד כן מסנהדרין נט, א: "ליכא מידעם דלישראל שרי ולנכרי אסור", ומכיוון שהאיסור לגוי להרוג עובר משום רצח – הוא הדין בישראל. וביאר שכך סוברים התוס' (שם 'ליכא'), שהקשו איך מותר ליהודי להמית עובר כשנשקפת סכנה לחיי האם, הרי לגוי הדבר אסור, ו'ליכא מידעם דלישראל שרי ולגוי אסור'? וביארו התוס': "ויש לומר דהא נמי בישראל מצוה כדי להציל, ואפשר דאפילו בעובד כוכבים שרי", כלומר במקום שיש מצווה לישראל, לא אומרים 'ליכא מידעם'. ודייק האג"מ שברור היה לתוס' שהאיסור לישראל להמית עובר משום רצח, כמו שאסור לגוי להמית עובר משום רצח, עד כדי כך שהעלו אפשרות לומר שאפילו בחשש סכנת האם הדבר אסור לישראל (וע"ש מה שלמד מתוס' סנהדרין עד, ב, 'סברא'). 1 עוד למד האג"מ שדעת הרמב"ם שאיסור הפלה משום רצח, ולכן ביאר הרמב"ם את ההיתר להרוג עובר במקרה של סכנה לאם משום שהעובר 'כרודף אחריה להרגה', הרי שרק מפני שהעובר נחשב רודף מותר להרגו, ולולא כן אסור משום רצח (ודייק כן גם בדעת רש"י; ועיין בדברי ר"י שילת 'הלכה, רפואה וכוונות התורה' עמ' 123-124).

והעלה האג"מ: "ולכן לדינא בין לתוס' בין להרמב"ם, ואף לרש"י, איכא איסור רציחה מלֹא תִרְצַח גם על עובר, ורק שפטור ההורגו ממיתה. ואסור להורגו אף לפקוח נפש דכל אינשי, ורק להצלת אמו שלא תמות בלידתו הוא ההיתר ולא בשביל שום צורך דהאם, שזה אסור בפשיטות. ומטעם זה הוריתי שאף שהרופאים אומרים שיש חשש שמא תמות האם כשלא יהרגו את העובר, אף שלענין חלול שבת וכל האיסורין היו מחללין והיו עוברין במדת חשש שאמרו, דהא גם בשביל ספק קטן וספק ספיקא מחללין, מכל מקום להרוג את העובר יהיה אסור עד שתהיה האומדנא להרופאים גדולה קרוב לודאי שתמות האם, דמאחר דהוא מצד שנחשב רודף, צריך שיהיה כעין ודאי שהוא רודף. וגם פשוט שאין חלוק לפי זה בין הולדות, דאף הולדות שלפי דעת הרופאים הם כאלו שלא יחיו שנים רבות, כהא דנולדים איזה ילדים במחלה הנקראת תיי-סקס, אפילו כשנודע על ידי הבדיקות בעובר שנתחדש עתה שהולד יהיה ולד כזה – אסור, כיון דלהאם ליכא סכנה ואינו רודף, אין להתיר אפילו שהצער יהיה גדול מאד וגם יחלו האם והאב מזה. ומטעם זה אמרתי להרופאים שומרי תורה שלא יעשו בדיקה זו, כי לא יהיה תועלת מזה כי יהיו אסורים להפיל את העובר ויגרמו רק צער להאב ולהאם, וגם יארע שילכו אצל רופא נכרי ואינו שומר תורה להפילו, ונמצא שיעברו על לִפְנֵי עִוֵּר".

והמשיך באג"מ לדון בארוכה בדברי רמב"ן, מהרי"ט, חוות יאיר, יעב"ץ, אחיעזר, ושרידי אש. וסיים: "כתבתי כל זה לענין הפרצה הגדולה בעולם שהמלכויות דהרבה מדינות התירו להרוג עוברים, ובתוכם גם ראשי המדינה במדינת ישראל, וכבר נהרגו עוברים לאין מספר, שבזמן הזה הא עוד יש צורך לעשות סיג לתורה, וכל שכן שלא לעשות קולות באיסור רציחה החמור ביותר. שלכן נשתוממתי בראותי תשובה מחכם אחד בא"י הנכתב למנהל ביה"ח שערי צדק, ונדפס בחוברת אסיא י"ג, המתיר הולדות שע"י בחינות הרופאים, כשהוא עובר יותר מג' חדשים, שהעובר הוא במחלת תיי-סקס – להפילו, ומצד זה הקדים שעצם הריגת העוברים הוא להרבה פוסקים רק מדרבנן, ואף אם הוא מדאורייתא הוא רק משום גדר בנינו של עולם, אבל מחמת איבוד נפשות אין נדנוד כלל… שלכן מסיק להתיר בתיי-סקס להפיל עד שבעה חדשים, ולא מובן זמן זה שלא מצינו כלל. וברור ופשוט כדכתבתי הלכה הברורה על פי רבותינו הראשונים המפרשים והפוסקים ממש שאסור בדין רציחה ממש, כל עובר – בין כשר בין ממזר בין סתם עוברים ובין הידועים לחולי תיי-סקס – שכולן אסורין מדינא ממש, ואין לטעות ולסמוך על תשובת חכם זה, ושרי ליה מריה בזה הכו"ח לכבוד התורה ודין האמת".

ג, ו – הסוברים שהפלה אסורה מסניף של רצח

הרב איסר יהודה אונטרמן (נועם ו, עמ' א-יא) נשאל לגבי אשה בהריון שחלתה באדמת, וכשנודע לרופא שהיא בהריון אמר לה ש"מחלה זו, שבדרך כלל חולפת מהר, יש בה מעין סכנה לעובר, שייפגע על ידה או באחד מאבריו או במצב הפסיכי שלו, ולכן יעץ לעשות הפלה מלאכותית". וכתב הרב אונטרמן שנראה פשוט מסברא שיש איסור תורה להרוג עובר, ו"זהו עניין מאביזרייהו של רציחה אם מקפחים את חיי העובר". וכתב שלדעת רוב הפוסקים מחללים שבת ויום הכיפורים להצלת עובר, ואפילו פחות מארבעים יום (עיין לעיל א, ב), ולכן "בעניין שלפנינו בודאי שאסור לעשות הפלה בשביל חשש שמא תפגע מחלת האדמת בוולד, מפני שאין להתיר איסור שהוא מעין רציחה מפני חששות. יתר על כן, נראה לענ"ד באמת שאפילו במקרה שידוע בבירור [מה שלא שכיח כלל וכלל] כי הוולד יהא פגום בגופו או בנפשו – גם כן אסור להפילו, כמו שאסור להרוג בעל מום, אלא שבעובר אין חייבין עליו מיתה ממיעוטא דקרא דכתיב ביה: מַכֵּה אִישׁ, כדאיתא בסנהדרין עב, ב, דמזה ממעטינן נפלים, אבל איסור חמור יש בזה, מאביזירייהו דרציחה".

וכ"כ ישכיל עבדי (ח"ו אה"ע פה) שיש באיסור הריגת עובר סניף או ענף של רצח, וכך עולה משו"ת מהר"ם שיק (יו"ד קנה): "ולפענ"ד בא רמב"ם ליישב דלכאורה קשה טובא, אמאי רשאין קודם שיצא ראשו לחתוך העובר, הא כתבו התוס' בסנהדרין דף נ"ט ד"ה ליכא מידי וכו', וגם לישראל בעובר אינו רשאי להורגו, וע"כ דהיינו מן התורה דהוי כמקצת נפש וכחצי שיעור, ואנן קיימא לן ביו"ד בסי' קנ"ז דגם על ביזרא דעריות ושפיכות דמים יהרג ואל יעבור, ואמאי מותר להרוג העובר להציל את האם, הא הוי ביזרא דשפיכות דמים! ועל זה נראה דתירץ הרמב"ם דנהי דלא הוי רודף, מכל מקום כיון דהוא הגורם למיתת אמו הוי כמו ביזרא דרודף, הא כאן לא מקרי נפש ולא הוי שפיכות דמים ממש". 1

ג, ז – דחיית הטעם משום רצח

פוסקים רבים כתבו שהאיסור להפיל עובר אינו משום רצח, ואינו סניף של שפיכות דמים. וכ"כ שרידי אש (חו"מ קסב): "וכבר כתבתי למעלה, דאין לומר דהאיסור הוא משום שפיכות דמים, דא"כ אמאי מותר להציל את האם בהמתת הוולד, והרי בעריות ועבודה זרה אסור אפילו בפיקוח נפש ואפילו באביזרייהו דעבודה זרה ועריות, כדמוכח בכמה מקומות בש"ס, וכבר דברו הראשונים בזה".

וכ"כ בשבט הלוי (ז, רח), והביא את תשובת האגרות משה ודחה בחזקה את דבריו: "אלא דהלום ראיתי להגאון אגרות משה חו"מ ח"ב סי' ס"ט ג', שתקע עצמו להלכה, שזה בלתי אפשרי שיהיה מותר מהתורה בהריגת העובר ואעפי"כ מותר לחלל שבת מפני פיקוח נפש של העובר, דאם מותר לחלל שבת בדאורייתא ויש חיוב להצילו, פשיטא דאסור להרגו… ולפי דעתו הא דמתיר הרמב"ן לחלל שבת על העוברין, היינו משום דאיכא בהריגתו גדר רציחה וגדר נפש ממש. ואני בעניי תמה על זה מאד, הרי ברמב"ן סוף יומא ובר"ן שם הקשה אבה"ג מהא דתנן (אהלות ז, ו) האשה המקשה לילד שחותכים הולד, דאלמא מעיקרא לית ביה משום הצלת נפשות וקשיא לשיטת הבה"ג, וכן נמי מהא דחייבה תורה ביצאו ילדיה רק תשלומי ממון, ועל זה תירצו הרמב"ן והר"ן דאפילו הכי לענין שמירת המצוות מחללין עליו, אמרה תורה: חלל עליו שבת וכו', ואפילו פחות ממ' יום מהאי טעמא ע"כ. והרי זה כמפורש להיפך מהבנת בעל אגרות משה ברמב"ן, אלא דעת הרמב"ן דלא מטעם דכבר נקרא נפש מחללין שבת בפיקוח נפש של העוברין, דאם כן לא היה צריך הרמב"ן להסביר מטעם דשמא ישמור שבתות הרבה, והגאון אגרות משה נמשך בכל דבריו אחרי הבנת הגאון בעל חוות יאיר סי' ל"א, דלא יתכן להפריד בין פטור הריגת עוברין להיתר חילול שבת, ולא נחית החו"י להביא דברי הרמב"ן ולתרצם". וסיים: "אלא דאין זה מסרך רציחה, ונפקא מינה להתיר באופנים ידועים". וגם בחלק ט, רסו, דחה את דברי האגרות משה.

וכ"כ בשו"ת ציץ אליעזר יד, ק, לדחות את דעתו של האגרות משה בהרחבה וביסודיות. וכך מוכח מעוד פוסקים, שאיסור הפלה אינו משום רצח, וביניהם הדרישה אה"ע יג, יא: "והשני, שמא ימות הולד בעודו במעי אמו, דאז לא חמירא איסורא לקרות עליו רצחנותא כל זמן שלא נולד". ועיין בדברי הרדב"ז המובאים בהערה. 1

עיין עוד בספר (סוף הערה 4), שחידש הרב שגם לבני נח המתת עובר נאסרה משום חבלה והשחתה ולא רצח.

ג, ח – דעת הרב בספר כדעת המקילים

כתב הרב בספר: "למעשה, אף שבשאלות חמורות, במצבים של ספק נוטים להחמיר, בזה נכון להקל. מפני שהחמרה בשאלות אלו עלולה לגרום סבל נורא להורים ולנולדים, ולעתים הסבל מוביל לפירוק המשפחה. לפיכך בשעת דחק גדולה שכזו, אפשר לסמוך על דעת המקילים, שדעתם מבוססת יותר. ולכך נטו רבותיי ראשי ישיבת מרכז הרב. אלא שכל שאלה שכזו צריכה להישקל בכובד ראש על ידי תלמיד חכם שמכיר את הסוגיה תוך קבלת חוות דעת מרופא ירא שמיים".

במדור רביבים (כ"ט תשרי תשע"ה) סיפר הרב את השתלשלות הדברים: "לפני כעשרים וחמש שנים סיפרה לי אחותי, שעבדה כאחות בבית החולים שערי צדק, שרוב התינוקות היהודים שנולדים עם תסמונת דאון וליקויים אחרים חמורים בהרבה, הם ממשפחות של שומרי מצוות. וזאת משום שהציבור אינו מודע לכך שיש פוסקים שמקילים להפיל במקרים של מחלות, ולכן נשים רבות אינן מבצעות בדיקות בהריון. וגם מי שנבדקה והתברר כי עוברה סובל מליקויים קשים, אינה מעלה בדעתה שיש מקום לשאול בזה שאלת חכם. הזדעזעתי לשמוע עובדה מצערת זו, וליתר ביטחון בדקתיה עם רופאים שונים, ואכן התברר שזו המציאות. חשבתי שיש ערך גדול לפרסם את דעת המקלים בפינת ההלכה היומית ששידרתי אז בערוץ 7.

אלא שידעתי שיהיו שיטענו כי אין לפרסם את דעת המקלים, שמא תיפרץ הגדר ויהיו נשים שיורו לעצמן היתר להפיל גם מסיבות כלכליות או חברתיות או מחמת ליקויים קלים, דבר האסור לדעת כל הפוסקים. הלכתי לשאול בזה את מו"ר הרב אברהם שפירא זצ"ל, ראש ישיבת מרכז הרב והרב הראשי לישראל, ואף הוא הצטער לשמוע את הנתונים, וענה לי שחשוב מאוד לפרסם את דעת המקלים, שכן אפשר לסמוך עליהם. וכששאלתיו אם אוכל לפרסם בשמו את דעתו, לא רצה להכריע כאחת הדעות, אלא הדריך אותי לומר שכל משפחה רשאית להחליט אם לשאול רב שנוטה לחומרא או לקולא (לימים שמעתי שלאחר שהרב ישראלי והרב ולדנברג נפטרו, וכבר לא יכול היה לשלוח את השואלים אליהם, הורה אף הוא בעצמו להיתר).

אכן לתועלת הרבים לימדתי הלכה זו במסגרת פינת ההלכה של ערוץ 7. לאחר מכן סיכמתי הלכות אלו בהרחבה בספרי 'פניני הלכה' (ליקוטים ב), ובמסגרת הטור 'רביבים'.

בשנה האחרונה שבתי לברר סוגיה כבדה זו, ומתוך לימודי התחזקתי בעמדה שהעיקר כדעת המקלים, שכן עולה מסוגיית הגמרא ומדברי הראשונים והאחרונים, שאיסור הפלה הוא משום השחתה ולא משום רצח. ואמנם בדור האחרון פוסקים רבים נטו לחומרא, מיעוטם מפני שסברו שהפלה אסורה משום רצח, ורובם מפני הערך הגדול של החיים שטמונים בעובר. ויש שהורו כך מפני שלא סמכו על חוות דעתם של הרופאים. ואף שלכאורה מכיוון שמדובר בשאלה חמורה היה ראוי לחשוש לדעת המחמירים, מכל מקום במקרה זה נכון להקל, מפני שהחמרה בשאלות אלו עלולה לגרום סבל נורא להורים ולנולדים, ולעתים הסבל מוביל לפירוק המשפחה. לפיכך, בשעת דחק גדולה, כגון שהעובר סובל מטיי-זקס או ממומים קשים אחרים, או כשידוע שהוא ממזר, או שהמשך ההיריון עלול לגרום לאם עיוורון או חירשות – אפשר לסמוך על דעת המקלים, שדעתם מבוססת יותר. ולכך נטו רבותיי, ראשי ישיבת מרכז הרב. אמנם בכל שאלה חמורה שכזו חייבים לקבל חוות דעת של רופא ישר שמתייחס בחרדת קודש לחיי העובר, ולאחר מכן לשאול רב שמצוי בתחום".

ג, ט – מעשה רב

עוד פרסם הרב (רביבים שם) מעשה רב מאביו הרב זלמן ברוך מלמד שליט"א, ראש ישיבת בית אל ורב היישוב: "שמעתי מאבי מורי שליט"א, שבהיותו ר"מ צעיר בישיבת מרכז הרב, לפני כארבעים וחמש שנים, פנה אליו זוג בשאלה: האשה חלתה באדמת בהיותה בהריון, ולדברי הרופאים יש סיכון של עשרים וחמישה אחוזים שהעובר יהיה בעל מום. בתחילה הלך לרב שאול ישראלי, מראשי הישיבה. אולם על אף שבספרו 'עמוד הימיני' כתב להתיר, לא רצה להכריע בשאלה זו, והפנה את אבי מורי לחברו הרב יוסף שלום אלישיב, שנטה לחומרא. ואכן הרב אלישיב השיב שאין אפשרות להתיר ללא חשש של פיקוח נפש, אבל אם יש חשש שהאשה תחלה בנפשה, אפשר להקל. שאלו אבי: ואיך נדע אם יש חשש כזה? והשיב: שהאשה המעוברת תחליט.

האשה לא הייתה יכולה להחליט, והזוג נותר בצער רב מאוד. כיוון שכך, הלך אבי למורו ורבו ראש הישיבה מרן הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל – שהיה מבוגר מהרב ישראלי והרב אלישיב בכעשרים שנה, אבל לא נהג לפסוק הלכה – ושאלו כיצד נכון לנהוג, אחר שהרב ישראלי נמנע מלהתיר והרב אלישיב החמיר. הרב צבי יהודה השיב, שיש לסמוך על התשובה הכתובה של הרב ישראלי ולהתיר את ההפלה. עד כאן המעשה.

כפי הנראה הרב ישראלי נמנע מלהתיר, מפני שכתב בתשובתו שרק כאשר רוב הסיכויים שהעובר חולה, מותר להפיל. וכיוון שבמקרה המדובר הסיכון היה של עשרים וחמישה אחוזים, נמנע מלהתיר. ומה שהורה הרצי"ה הוא על פי העיקרון שכתוב בתשובת הרב ישראלי, לפיו הפלה אסורה משום חבלה ולא משום רצח, ובמצב שיש סיכון משמעותי וגם בני הזוג בצער רב מאוד, אפשר לסמוך על היסודות המבוארים בתשובה".


  1. . שם נשאל "שאלה חמורה, אם להתיר להפיל עובר במעי אמו אחרי שנודע שיש לו מום חמור במוחו, דהיינו בחדרי מוחו, באופן שברור לחלוטין שלא יחיה אחרי שיצא לאויר העולם, ובהרבה מקרים הוא מת בהיותו עוד במעי אמו, והספק שלפנינו אם מותר להפיל עובר כזה, מפני סבל וצער האם וכל הכרוך בזה". ובסוף התשובה נטה להתיר: "ובמקרה דידן עדיף מכל הנ"ל, כיון דעיבור ודאי טריפה גמור על ידי נזק המוח וקרומיו, וברור דבכזה לא אמרו ראשונים דאיכא איסור תורה, וע"כ פשוט דבצירוף חשש סכנה אצל האם בודאי מותר, ובמקום צער גדול היות כי הולד אינו בר קיימא כלל, ואיכא כמה צדדים להקל, אין ולאו ורפיא בידי". וסיים: "ומאד עלינו לעמוד בפרץ במקום איסור הפלה באמת, כי פריצי עמינו הרימו ראש בזה לפרוץ גדרי תורה באופן מבהיל, ה' ירחם".
  2. . ולמעשה פסק יבי"א שמכיוון שהרופאים אומרים שנשקפת סכנה לחיי האם, "בודאי שיש להקל לעשות הפלה", משום שחייה קודמים לחיי העובר, ומשום שהעובר נחשב רודף. ואמנם פקפק באמינות הרופאים, "מכל מקום נראה שאם שואלת לרופא אחר שלא בפני הרופא הראשון, וגם הוא אומר שיש חשש סכנה בדבר, נראה שיש להקל". וצירף את הפוסקים שאיסור הפלה מדרבנן. ועוד צירף את העובדה שאולי עוד לא מלאו לעובר שלושה חודשים, ואזי לא הוכר עוברה ואין איסור תורה להפיל (אזי יש בזה ספק ספקא, שמא הלכה כמ"ד שאיסור הפלה מדרבנן, ואת"ל שהלכה כמ"ד שאיסור הפלה מהתורה, שמא הפלה לעובר שלא מלאו לו שלושה חודשים איסורה מדרבנן בלבד).
  3. . כתב הרב ישראלי (עמוד הימיני סי' לב, אות א) שאין לומר שהאיסור בישראל הוא משום רצח מכח הכלל של 'ליכא מידעם': "ואין לומר שהוא מטעם זה עצמו שבן נח נהרג על זה, דליכא מידי דלישראל שרי ולעכו"ם אסור, שהרי בגמ' שם (סנהדרין נט, א) אמרו: כל מצווה שנאמרה לבני נח ולא נשנתה בסיני – לישראל נאמרה ולא לבני נח, וזהו מכלל האמור שליכא מידי וכו'. הרי שבמקרה זה שלא נשנה בסיני, עלינו לומר שרק לישראל נאמרה ולא לבני נח. ובעל כרחך שאיסור הריגת העובר נשנה בסיני". כלומר, אין איסור ההפלה לישראל יכול לבוא מכח האיסור שנאמר לגויים, שאם כן לא היה איסור לגוי, שכל איסור שנאמר לגויים ולא נשנה בסיני, נאמר לישראל בלבד, ומכיוון שאנחנו יודעים שיש איסור לגוי להפיל עובר, חייבים לומר שהאיסור לישראל נלמד מפסוק בתורה שנאמר בסיני, ולכן עלינו לברר מה מקור וטעם איסור הפלת עובר, ועיין שם המשך דברי הרב ישראלי. ועיין מה שכתב ר"י שילת (רפואה, הלכה וכוונות התורה עמ' 117 הערה 4).
  4. . בצי"א (ח"ט, נא, שער ג, פרק א, יד) כתב על דברי מהר"ם שיק: "ולפי זה יוצא דבהריגת עוברין, נהי דלא הוי שפיכות דמים ממש, אבל יש בכאן ענין של אביזרייהו דשפיכות דמים דיהרג ואל יעבור. אבל דרכו זאת של המהר"ם שיק היא לפענ"ד דרך חדשה שלא הלכו בה כל רבותינו ז"ל, ועוד זאת דכל הסתמכותו של המהר"ם שיק בפירושו היא על פי דברי התוס' בסנהדרין, והתוס' שם כותבים את דבריהם לפי מה דאמרינן 'ליכא מידי', והרבה מהפוסקים, ובראשם רבו החתם סופר ז"ל, סברי דהרמב"ם לא ס"ל להלכה כהכלל הזה". ולדעת הרמב"ם בכלל 'ליכא מידעם', עיין רמב"ם הל' מלכים ט, יג; רשב"א חולין לג, א; שו"ת חתם סופר (יו"ד יט); וערוך לנר (סנהדרין נט, א). ועיין עוד שדי חמד מערכת המ"ם כלל קסו.
  5. . שו"ת הרדב"ז ב, תרצה: "שאלת אודיעך דעתי מעשים בכל יום במצרים בנשים שמתות מחמת לידה והולד מפרפר בבטנה, והנשים מכות על בטנה במכבדת לקרב את מיתתו אם יש בזה משום נטילת נשמה, ואם הוא שבת אם יש בזה משום חלול שבת. תשובה: ודאי ראוי לגעור בנשים העושות ככה משום דמחזי כעין רציחה, וכל שכן בשבת, וכמה פעמים הפצרנו בהן שיקרעו את בטנה להוציא הולד כדאמר שמואל (ערכין ז, א): אשה שישבה על המשבר מביאין סכין וקורעין את בטנה, ואמר רבא לא נצרכה אלא להביא סכין דרך ר"ה".

    ומוכח בהמשך תשובתו שסובר הרדב"ז שאין באיסור הפלה משום רצח, ולכן כתב 'מחזי כעין רציחה': "אבל לענין רציחה פשיטא דאין נהרג עליו כיון שלא יצא לאויר העולם, והא דמחללין עליו את השבת, משום דספק הוא, ומספקא דנפשות מחללין עליו את השבת, אבל מספיקא לא קטלינן. ואם תאמר נהי דלא קטלינן ליה, אבל ספק נפשות איכא כיון דמחללין עליה שבתא, ויש לומר כיון שעדיין לא יצא לאויר העולם ולא היה לו חזקת חיות, ההורגו לא פגע בספק נפשות, ואף על גב שהוא מתנועע, לאו חיות הוא, מידי דהוה אזנב הלטאה (ערכין ז, א)".            ←

    וכן מוכח מעוד תשובה של הרדב"ז (שו"ת מכתב יד ח, כב): "שאלת ממני אודיעך דעתי, על כהן שהכה את האשה במזיד והפילה, אם הוא פסול לישא את כפיו, כיון דמיעוטא דנשים מפילות, אזלינן בתר רובא ופסול, או דילמא לא. תשובה: … אפילו לדעת האומרים דאפילו אם הרג את הנפש במקרה גמור ובשוגג גמור נפסל לעבודה ולברכת כהנים, דוקא התם, אבל הכא בנידון דידן לא נפסל כלל אפילו במזיד, שאין זה הורג נפש, שעדיין לא היה לו חזקת חיות כיון שעדיין לא יצא לאויר העולם. תדע, דהא אשה המקשה לילד חותכין העובר שבמעיה מפני סכנת אמו (אהלות ז, ו), ואמאי? והא קיימא לן (שם): אין דוחין נפש מפני נפש, אלא הטעם הוא משום שהעובר עדיין אין לו חזקת חיות, ואעפ"י שיש מי שנתן טעם לפי שהוא רודף, מכל מקום הטעם הראשון אמת הוא. וראיה גמורה לדין זה, דכתיב (שמות כא, כב): וְכִי יִנָּצוּ אֲנָשִׁים וְנָגְפוּ אִשָּׁה הָרָה וְיָצְאוּ יְלָדֶיהָ וְלֹא יִהְיֶה אָסוֹן, כלומר שלא מתה האשה, עָנוֹשׁ יֵעָנֵשׁ כַּאֲשֶׁר יָשִׁית עָלָיו וכו', הילכך הדבר ברור שאין זה הכהן חייב לבעל האשה או ליורשיו אלא דמי ולדות, ואמאי יפסל לעבודה ולברכת כהנים בשביל ממון, ולא מצינו שהגזלן ובעלי זרוע יהיו פסולין לברכת כהנים, וזו אינה צריכה לפנים".

פורסם בקטגוריה פרק ט - הפסקת הריון. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

לרכישת הסדרה - לחצו כאן