א – מצוות התענית

פורסם בקטגוריה פרק ח - דיני התענית. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.
https://ph.yhb.org.il/plus/15-08-01/

א, א – חצי שיעור

יומא עד, א: "חצי שיעור, רבי יוחנן אמר: אסור מן התורה; כיון דחזי לאיצטרופי – איסורא קא אכיל. ריש לקיש אמר: מותר מן התורה, אכילה אמר רחמנא – וליכא. איתיביה רבי יוחנן לריש לקיש: אין לי אלא כל שישנו בעונש ישנו באזהרה, כוי וחצי שיעור הואיל ואינו בעונש יכול אינו באזהרה? – תלמוד לומר (ויקרא ז, כג): כָּל חֵלֶב (אפילו כל שהוא)! – מדרבנן, וקרא אסמכתא בעלמא".

ביארו תוס' עד, א, 'כיון', שעיקר טעמו של רבי יוחנן הוא מדרשת כָּל חֵלֶב, ומכח סברת חזי לאצטרופי למדנו שדרשת כָּל חֵלֶב היא דרשה גמורה, ושדורשים 'כָּל' לחצי שיעור ולא לדרשה אחרת. וכ"כ תוס' ישנים (שם 'רבי יוחנן'), ותוס' רא"ש. כיוצא בזה כתב הריטב"א, שעיקר טעמו של רבי יוחנן מכָּל חֵלֶב, וסברת חזי לאצטרופי באה כדי לבאר את טעם הדין: "ואף על גב דרבי יוחנן מכָּל חֵלֶב נפקא ליה כדאיתא בסמוך, מפרשינן לדידיה טעמא דקרא".

אמנם יש אומרים שעיקר הלימוד של רבי יוחנן מסברת חזי לאיצטרופי, וכ"כ מאירי: "ופירשנו הטעם שאף רבי יוחנן לא אמרה שהוא מן התורה אלא כיון דחזי לאיצטרופי, והרי זה התחלת אכילת איסור, אבל כשנשבע על חצי שיעור הרי הוא מגלה דעתו שאינו מכוין לצירוף, ואף רבי יוחנן מודה שהוא מדברי סופרים, וכבר ביארנו שם שכל שהוא מדברי סופרים שבועה חלה עליו". וכ"כ ר"ן (על הרי"ף שבועות כא, א).

דנו האחרונים אם חצי שיעור אסור מן התורה כשלא קיימת סברת חזי לאיצטרופי, כגון אכילת חצי שיעור סמוך לצאת יום הכיפורים (נוד"ב או"ח תניינא נג; חת"ס ז, נב), או באיסור בל יראה ובל ימצא (שאגת אריה פא). לעוד נפקא מינות עיין פמ"ג יו"ד סה, מ"ז ד; מנחת חינוך שסח, טז; שו"ת רע"א סוף סימן קנד. (ע"ע באו"ה שמ, א, 'על שתי').

א, ב – חצי שיעור ביום הכיפורים – דעת הירושלמי

ירושלמי תרומות פ"ו ה"א: "מודה רבי שמעון בן לקיש באיסורי הנייה, ומודה רבי שמעון בן לקיש ביום הכיפורים, ומודה רבי שמעון בן לקיש בעתיד להשלים".

ביאר הגר"א (שם) שאיסור אכילה ביום הכיפורים שונה ממאכלות אסורות, שבמאכלות אסורות האיסור הוא על האכילה, ואילו ביום הכיפורים המצווה להתענות, וכל אכילה מקילה על העינוי: "מודה ריש לקיש ביום הכיפורים – פירוש, אפילו אינו אסור בהנאה, מודה ריש לקיש דאף פחות מכשיעור אסור, דלא כתיב ביה אכילה אלא עינוי, ובפחות מכשיעור נמי מייתב דעתו כל שהוא". וכ"כ מהר"ש סירליאו, ומהר"א פולדא.

א, ג – להלכה גם אכילה או שתייה כלשהי אסורה מהתורה

להלכה פסקו הראשונים והאחרונים שחצי שיעור אסור מדאורייתא כדעת רבי יוחנן, על פי הכלל: ריש לקיש ורבי יוחנן – הלכה כרבי יוחנן. ולכן כל אכילה ביום הכיפורים אסורה מדאורייתא. 1

וכ"כ שו"ע תריב, ה: "הא דבעינן שיעור, היינו לחיוב כרת או חטאת, אבל איסורא איכא בכל שהוא". מ"ב יא: "מן התורה". (וכ"כ שועה"ר תריב, טז; ח"א קמה, ד; מטה אפרים תריב, ט).

וכ"כ הרב בספר: "מצוות התענית היא שלא לאכול אפילו כלשהו ושלא לשתות אפילו טיפה אחת של מים. וכל האוכל או שותה אפילו כלשהו, עובר באיסור תורה".

א, ד – הזנת אוכל דרך זונדה

באגלי טל (טוחן סב, ב) כתב שאינו חייב ביום הכיפורים אלא על הנאת מעיו וגרונו יחד, וכן הסיק מנחת חינוך שיג, ב: "אם כן נראה ברור דהנאת מעיים לחוד ביוה"כ אינו חייב אלא עם הנאת גרון". על פי זה כתבו כמה פוסקים שאין איסור ביום הכיפורים להחדיר נוזלים דרך אינפוזיה או מאכלים דרך זונדה, או פתילות דרך פי הטבעת. כ"כ חלקת יעקב ב, או"ח נח; וכ"כ נשמת אברהם תריב, ז, 2: "אכל שלא כדרך אכילתן, כגון חולה שנפגע קשות בוושט, והרופאים פתחו לו פתח בקיבה דרך דופן הבטן או שהכניסו צינור (זונדה) דרך האף לתוך הקיבה ומאכילים אותו כך, אין איסור באכילתו ביום הכיפורים, כי אין איסור אכילה רק כשיש לו הנאת גרון ומעיים ביחד".

דייקו הפוסקים שלחת"ס (שו"ת או"ח קכז) החיוב ביום הכיפורים הוא אף על הנאת המעיים לבדה, שאחרי שנהנה במעיו אינו נחשב מעונה, וכך משמע בשאגת אריה עו. אבל בשו"ת אחיעזר (ג, סא) כתב שגם לדעת החת"ס אין חיוב מהתורה אא"כ המאכל עובר דרך גרונו: "לדעתי הדבר פשוט, דאפילו למה שחידש החת"ס בחלק או"ח סי' קכז דביום הכיפורים לא סגי בהנאת גרון, ובעינן הנאת מעיו, מכל מקום, זהו דוקא באוכל דרך הגרון, אבל שלא בדרך אכילת הגרון, דלא הוי עלה שם אכילה כלל, ל"ש בזה שום חיוב מה שמכניס לתוך מעיו. ועי' יומא עד דדרשינן עינוי מוַיְעַנְּךָ וַיַּרְעִבֶךָ (דברים ח, ג), והתם כתיב וַיַּאֲכִלְךָ, והוא תחת עינוי דרעבון באה האכילה, והיינו באופן שנכנס ע"י הגרון, דהוא מדרך האכילה ונגד זה העינוי, אבל מה שמיתב דעתו שלא בדרך אכילה, הוי עינוי לגבי יום הכיפורים".

וקשה לומר שאין שום איסור לקבל מאכל דרך הזונדה, שהרי התורה ציוותה להתענות ביום הכיפורים, ובפועל הוא אינו מעונה, וכ"כ הרב בספר שהמקבל מאכל דרך הזונדה עובר על איסור דרבנן, מכיוון שאינו נהנה כדרך שרגילים ליהנות, "וביטל את העינוי בשינוי". בדומה לזה כתב בשו"ת מהרש"ם (א, קכד) לגבי חולה שצריך להאכיל אותו דרך שפופרת שהתקינו בגרונו, שמכיוון שאינו אוכל כדרך אכילה, האיסור מדרבנן. (יעויין עוד באהלה של תורה ב, פ).

א, ה – נטילת גלולות בערב יום הכיפורים להקלת הצום

בשדי חמד (אס"ד מע' יוה"כ א, יח), מובאת תשובת רבי מנחם נתן אויערבאך איש ירושלים (נכד הרב מקאליש), שחקר על "הא דנוהגין כמה אנשים לעשות בערב יום הכיפורים סגולות שונות שלא ירגישו הצום". ודן בדבר באורך והעלה: "לעשות סגולות שלא ירגישו כלל העינוי בעצם היום הקדוש על דעתי אני עומד שאין אריך לעשות כן", משום שמניעת הרגשת העינוי מנוגדת לציווי התורה וְעִנִּיתֶם אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם (ויקרא טז, לא). וכ"כ שו"ת מים חיים (רח"ד הלוי ב, מ), והוסיף, שאף שמרבים בשתייה ביום שלפני הצום, אין זה דומה לנטילת כדור להקלת הצום, משום שאין השתייה מועילה להקלת הצום אלא למניעת כאבי הראש שהם תוצאה של התייבשות. ולכן, אף השותה מים רבים קודם הצום, מרגיש במהלך הצום צמא, ונחשב מתענה. וכ"כ בעמק יהושע (מאמאן ג, או"ח לד; ד, או"ח ט). 1

אמנם פוסקים רבים כתבו שמותר ליטול כדור בערב יום הכיפורים כדי להקל על הצום על ידי יצירת תחושת שובע. והנימוק העיקרי משום שכך ציוותה התורה, לאכול ולשתות בערב יום הכיפורים כדי להתכונן לתענית, ולכן אין איסור לנסות להקל על התענית בערב יום הכיפורים, וכפי שכתב רש"י (יומא פא, ב, 'כל'): "התקן עצמך בתשעה, כדי שתוכל להתענות בעשרה". (עיין הרחבות לפרק ה, ט, א-ב, שזה הטעם העיקרי למצוות האכילה בערב יום הכיפורים).

וכ"כ חלקת יעקב (ב, נח), והמשיל זאת לאדם שאכל מספיק בערב יום הכיפורים, והוא אוכל עוד סמוך לצום כדי שיעבור יותר זמן עד שירגיש תחושת רעב ביום הכיפורים, וברור לגמרי שמותר לעשות כן, והוסיף: "ואטו נאמר שאסור לאכול בערב יום הכפורים מאכלים שאינם מתעכלים מהר?!" וכ"כ יביע אומר ט, נד, והוסיף שהמצווה להתענות היא בשב ואל תעשה, שלא לאכול ולשתות, אבל אין מצווה להתענות בקום עשה, וכפי שמבואר ביומא עד, ב: "תנו רבנן: תְּעַנּוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם (ויקרא טז, כט), יכול ישב בחמה או בצנה כדי שיצטער? תלמוד לומר (שם): וְכָל מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ. מה מלאכה – שב ואל תעשה, אף ענוי נפש – שב ואל תעשה (ר"ל במניעת תענוג ולא בהבאת צער, מאירי)". וכ"כ בשו"ת משנה הלכות (ז, פב; יג, פח).

וכ"כ ציץ אליעזר (ז, לב, ד): "ברור בעיני הדבר שאין כל חשש של איסור בעשיית סגולות מערב יום הכיפורים, ומה שאסרה תורה הוא רק מהתחלת חיוב הצום". וכ"כ ברבבות אפרים (ג, תיג, ב) בשם הר"י ראטה: "דאם שרי לאכול ולשתות מקודם, כל שכן דמותר ליקח מיני תרופות". וכ"כ הרב אליהו (מאמר מרדכי הל' חגים מד, כ). וכ"כ שו"ת דברות אליהו (ה, כב), והוסיף שאולי גם מצווה ליטול כדורים הללו כדי להתכונן כראוי לתענית.

א, ו – נגיעה במאכלים ביום הכיפורים

כתב מהרי"ל הל' יוה"כ ו: "דרש מהר"י סג"ל דכל אדם ירחיק את עצמו שלא יגע בשום מאכל ביום כיפור, מאחר דלא בדילי כל השנה, פן ח"ו אתא למיכל מיניה, דכה"ג חיישינן גבי חמץ. וגם האשה אל תאכיל בניה בידיה, רק תעמוד בפניהם והם יקחו מאליהם. אכן אם התינוק קטן כל כך שאינו יודע ליטול מעצמו – מותר ליתן. ונכון יותר לומר לנער או לנערה אשר עדיין לא התחילו להתענות ויאכילו את התינוק". וכ"כ מאמר מרדכי תריב, ט, ושהוא מילתא דמסתברא. וכ"כ בן איש חי וילך טז, ומטה אפרים תריב, י.

לעומת זאת, למהר"ח אור זרוע מט, ולתרומת הדשן קמז, מותר לגעת במאכלים ביום הכיפורים ואין זה דומה לחמץ שיש חשש שיבוא לאכול, כי ביום הכיפורים נבדלים לגמרי מכל אכילה. וכתב בתה"ד שהמנהג להקל בזה. עוד ביאר הב"ח תריא, ד, שבתעניות לא חוששים שיבוא לאכול, "מפני שעל ידי הצער של התענית שהוא מרגיש כל שעה הוא מידכר, מה שאין כן בחמץ שרגיל בו כל השנה ואין לו היכר ולא מידכר". וכ"כ רמ"א תריב, י: "מותר ליגע ביום כיפור באוכלין ומשקין וליתן לקטנים, ולא חיישינן שיאכל או ישתה אם יגע". וכ"כ ב"ח תריא, ד. וכ"כ לבוש י; ט"ז ח; חיי אדם קמה, ח. והוסיפו שמשום אימת יום הדין אין חשש שיבוא לאכול. וכ"כ מ"ב לב, וכן נראה משו"ע תריג, ט, שהתיר להצטנן ביום הכיפורים בפירות. (ע"ע ביאור הגר"א תריב, י ובישועות יעקב ג, להרחבה מתי חוששים שמא יבוא לאכול ומתי לא חוששים). 1


  1. . כ"כ רוב רובם של הפוסקים ש'חצי שיעור', דהיינו כלשהו, אסור מהתורה ביום הכיפורים: תוס' יום הכיפורים עג, א, 'חצי'; מהרש"ל עמודי שלמה ל"ת סט; לבוש תריב, ה; מ"א א, ועוד רבים. אמנם למהר"ם חלאוה (פסחים מד, ב, ולרבי עקיבא) לרבי יוחנן דוקא חצי שיעור אסור, אבל פחות מחצי שיעור אינו אסור מהתורה.
  2. . כתב רשז"א (מנחת שלמה ב, נח, כה): "העושה טצדקי על ידי ויטאמינים או אינפוזיה למנוע או להקל מעליו את העינוי הוא כעין נבל ברשות התורה ולא יותר מזה".
  3. . בשבת קיד, ב, למדנו שהתירו חכמים להכין מאכלים ממנחה קטנה ולמעלה ביום הכיפורים, כדי שלא יצטרך להכין את כל המאכלים במוצאי החג ויצטער מחמת התענית (והיום נהגו לאסור, עיין שו"ע תריא, ב; ועיין לקמן הרחבות לפרק ט, א, ב). והטעם שהתירו רק מן המנחה ואסרו מתחילת היום, ביאר הר"ן (שבת קטו, א) שנראה שמתקן את המאכלים ליום הכיפורים עצמו. והוסיף שיש מבארים שאסור להכין מאכלים מבעוד יום שמא יבוא לאכול מהם. וקשה, שלדעה שמותר לגעת במאכלים ביום הכיפורים לא חוששים שמא יבוא לאכול מהם! תרץ המ"א תריב, ו, בשם מגיד משנה ור"ן: "דוקא בקניבת ירק, מתוך שהוא מתעסק ומתקינו לאכילה חיישינן שיאכל, אבל בנגיעה בעלמא לא חיישינן, וכן עיקר". ובשועה"ר תריא, ט, כתב שמותר לגעת במאכלים אא"כ הוא מתקנם לאכילה, ולכן אין לגעת במאכלים כשמכין אוכל לקטנים אלא אם כן אינם יכולים לאכול מבלי שהגדול יגע במאכל.
פורסם בקטגוריה פרק ח - דיני התענית. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

לרכישת הסדרה - לחצו כאן