ו – שתי מדרגות במצוות חכמים

פורסם בקטגוריה ה - פרו ורבו. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.
https://ph.yhb.org.il/14-05-06/

כפי שלמדנו, התורה קבעה כמצווה מחייבת להוליד בן ובת, וחכמים הוסיפו וקבעו כמצווה מחייבת שיוליד אדם עוד ילדים. לכאורה אפשר לומר שאין לחובה שקבעו חכמים גבול, אלא כל אדם צריך להשתדל בכל כוחו להוליד כמה שיותר ילדים. אולם יותר נראה שיש שתי מדרגות במצוות חכמים: הראשונה, חובה השווה לכל נפש, כארבעה עד חמישה ילדים. השנייה, מצווה להוסיף עוד ילדים, כל זוג לפי כוחו.

לפי זה, הורים רגילים, שאינם חולים במיוחד, בגופם או בנפשם, חייבים לקיים את מצוות חכמים שיהיו להם ארבעה או חמישה ילדים. לאחר מכן, ישקלו אם בכוחם להמשיך בקיום המצווה הגדולה ולהוליד עוד ילדים. למשל, אם הם יודעים שיוכלו לגדל עוד ילדים ולחנכם לתורה ומצוות ודרך ארץ, מצווה שיוסיפו ללדת ככל יכולתם. אבל אם הם יודעים שעם ילדים נוספים העומס עליהם יכבד מדי, וכעס ועצבנות ילוו את חייהם, יש מקום שלא ילדו יותר, מפני שאף שבכל ילד נוסף יקיימו מצווה, מאידך, במצבם הנפשי הגרוע יעשו עבירות, והדבר עלול להשפיע לרעה על חינוך הילדים. לא זו בלבד, אלא גם מי שמעוניינים להפנות את כוחותיהם לאפיקים נוספים שיש בהם ערך, באופן שלא יותיר להם כוח לגדל עוד ילדים, רשאים לעשות כן, כמבואר להלן בהלכה טז (אמצעי המניעה הראויים לכך יבוארו בהלכות יז-יט, והצורך בשאלת חכם בהלכה כ).

היסוד לחלוקה זו, במה שמצינו במקרים רבים שקבעו חכמים את מצוותם כדוגמת המצווה מהתורה, וכיוון שהתורה קבעה כחובה להוליד שני ילדים, יש מקום לומר שהחובה מדברי חכמים היא להוסיף עוד שני ילדים. ואולי אפשר אף לומר שהחובה היא שיהיו שני בנים ושתי בנות, ואזי ברוב המקרים יצטרכו להוליד לשם כך חמישה ילדים. וכן אנו מוצאים שמקובל אצל רוב המשפחות הדתיות, שמשתדלות להתאמץ שיהיו להם לפחות ארבעה עד חמישה ילדים.

הרי שאף שבכל ילד וילד שבני הזוג מולידים הם מקיימים מצווה גדולה מהתורה, יש בגדרי חיוב המצווה שלוש מדרגות: א) חובה מהתורה להוליד בן ובת, וגם כאשר התנאים קשים, צריך להתאמץ מאוד כדי לקיימה (להלן יג-טו, ובפרק ו, א-ד). ב) חובה מדברי חכמים להתאמץ ללדת כארבעה או חמישה ילדים. ג) מצווה להוסיף להוליד עוד ילדים כפי כוח ההורים (כמבואר להלן בהלכות טז, כ).6


  1. כתב הרמב"ם (הלכות אישות טו, טז): "אף על פי שקיים אדם מצוות פריה ורביה (בבן ובת), הרי הוא מצוּוֶה מדברי סופרים שלא יבטל מלפרות ולרבות כל זמן שיש בו כוח". וכן העתיקו ריב"ש סי' טו, וספר חרדים (ז, ב). ולא ברור האם חובה על האדם להתאמץ בזה בכל כוחו בלא להתחשב כמעט בקשיי בריאות ופרנסה, או הכוונה להתאמץ באופן רגיל תוך התחשבות בקשיים השונים. יש ראשונים שכתבו שמצוות "לערב אל תנח ידך" היא מדרבנן ולא הגדירו את המצווה לפי כוח ההורים או מספר הילדים (רי"ף, רא"ש, סמ"ג ועוד רבים. ומ"מ מוכרח בתוס' שבת קי, ב, 'והתניא', ש'לערב' הוא יותר משני בנים ושתי בנות). ונלענ"ד שבעבר כמעט ולא התעוררה שאלה בזה, מפני שבאופן טבעי, כמחצית מהילדים נפטרו בילדותם, ונשים רבות נעשו עקרות מסיבות שונות, כדוגמת הפלות טבעיות (שבלא גרידה עלולות לגרום לעקרות). גם ההנקה היתה מונעת ווסתות והיריון למשך שנתיים (כפי הנראה שפע המזון המגוון שעומד לרשותנו, מעניק לאשה כוח להניק ולבייץ כאחד). בכל אופן, בעבר, מספר הילדים הממוצע היה לכל היותר ארבעה או חמישה. ומי שזכתה לברכה של ריבוי ילדים לא העלתה בדעתה למנוע היריון.

    כיום עם שיפור הרפואה, וקיצור ההנקה, יש אפשרות לאשה רגילה ללדת הרבה יותר ילדים, ועולה השאלה מהי חובת המצווה, ואימתי מותר למנוע היריון. יש נוטים לומר שהחובה היא ללדת ככל היותר, בלא להתחשב כמעט בבעיות פרנסה וקשיים גופניים, ורק במקרה של חולי גופני או נפשי, התירו מניעת היריון (הרב יוסף משאש, ישכיל עבדי, מנחת יצחק), ויש סוברים שאפשר להתחשב בשיקולים של פרנסה וקשיים גופניים (ערוה"ש, אג"מ, ציץ אליעזר). כמבואר להלן בהערה 15. אמנם בפועל, מסתבר שגם המחמירים יקלו כאשר השואלים יתארו את מצבם כקשה, וגם המקילים יחמירו כאשר השואלים יתארו את מצבם כקל. הרי שהתשובה תלויה במידה רבה בדרך הצגת השאלה, שתלויה בהרגשתו ובתפישת עולמו של השואל על ריבוי ילדים, אם הוא דבר קשה במיוחד או לא. במצב זה השואלים נמצאים בדילמה קשה וגם הרבנים המשיבים.

    כדי לסייע הן למשפחות והן לרבנים המשיבים, נלענ"ד שיש צורך לחלק את מצוות חכמים לשתי מדרגות, ולתת בכך מענה לרוב השאלות. יתר על כן, נראה שכך בפועל פוסקים רוב הרבנים, שעד לגודל משפחה ממוצעת בחברה הדתית פחות נוטים להקל במניעת היריון, ומשם ואילך יותר נוטים להקל. נמצא שקביעה זו מבטאת בהגדרה מסודרת את המקובל בפסיקה (כמבואר להלן בהערה 15).

    ויש לחלוקה זו סימוכין בשתי סברות: האחת: מצינו שחכמים קבעו את מצוותם כעין מצוות התורה. "כל דתקון רבנן, כעין דאורייתא תקון" (גיטין סה, א, ועוד מקומות). כך למשל בצומות הנביאים, שהם כעין יוה"כ שמהתורה (פניני הלכה זמנים ז, א). וכך למד רבי יוסף אוטלינגי ב"לוח דינים של הנימוקי יוסף" יבמות אות ס: "מדאורייתא קיים פריה ורביה בבן ובת לחוד, ומדרבנן בעו תרי מכל חד". לפיו יוצא שצריך שני בנים ושתי בנות דווקא. ויש לצרף לכך את סברת העמק שאלה קסה, ג-ד, לדעת השאילתות (לעיל בהערה 5), שכדי להבטיח את קיום המצווה דאורייתא יש צורך בשני בנים ושתי בנות דווקא. בפועל הסיכוי שבארבעה ילדים יהיו שני בנים ושתי בנות הוא 37.5%, ובחמישה ילדים – 62.5% (ב-6 – 78.13%, ב-7 – 87.5%). לכן המדרגה השנייה היא ארבעה עד חמישה ילדים, שבמידה ואין בארבעה הראשונים שני בנים ושתי בנות, טוב להוליד ילד חמישי, שלרוב המשפחות, בחמישה ילדים כבר יהיו שני בנים ושתי בנות. אבל אין לקבוע כחובה על סמך סברה קלה זו להוליד יותר מחמישה ילדים. שכן גם בארבעה יש כעין דאורייתא מצד המספר, ואף הסיכון שלא יקיים פרו ורבו יורד לחצי, הואיל ומאחד המינים יש שניים.

    הסברה השנייה פחות מוגדרת אבל יש לה משקל רב: כלל ידוע הוא "פוק חזי מאי עמא דבר", כלומר, כאשר אין יודעים כיצד חייבים לקיים מצווה מסוימת, יוצאים ורואים כיצד המנהג הרווח אצל שומרי המצוות. ממוצע הילדים בקרב שומרי המצוות שאין להם קשיים מיוחדים, גופניים או נפשיים (בלא המהדרים במיוחד) הוא בין ארבעה לחמישה ילדים. וכן מצינו שכתבו הראשונים שמצוות חכמים זו אינה מחייבת לעשות הכל כדי להוליד ילדים בלא גבול, אלא מצווה לקיים מנהג דרך ארץ ליישוב העולם. כ"כ הרז"ה והרמב"ן (ליבמות יט, ב, מדפי הרי"ף). ויש מרבני זמנינו שסוברים שיש מחלוקת אם מצוות חכמים זו היא חובה גמורה ככל מצווה דרבנן או שהיא מצווה קלה (בני בנים ב, לח; איש וביתו יז, הערה ב). ואף שיותר נראה שאין בזה מחלוקת, מ"מ אם נקבל את דבריהם, הרי שבחלוקה שחילקתי יש הכרעה שנותנת מקום לכל דעה וסברה, שעד ארבעה וחמישה ילדים מצוות-חובה, ומכאן ואילך מצוות-רשות.

פורסם בקטגוריה ה - פרו ורבו. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

סגור לתגובות.

לרכישת הסדרה - לחצו כאן