ב – השם המפורש

שמו של ה’, שנקרא גם ‘השם המפורש’, הוא ‘י’ה’ו’ה’, הרומז לכך שה’ היה, הווה ויהיה, ומהווה את העולם תמיד (טור או”ח ה, א; תניא שער היחוד והאמונה ד). ועל כך אמר ה’ למשה (שמות ו, ג): “וָאֵרָא אֶל אַבְרָהָם אֶל יִצְחָק וְאֶל יַעֲקֹב בְּאֵל שַׁדָּי, וּשְׁמִי ‘י’ה’ו’ה’ לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם”. ומעת שהחל ה’ להוציא את ישראל ממצרים, נודע לישראל בשמו המפורש, שנאמר (שם ז, יז): “כֹּה אָמַר ‘י’ה’ו’ה’: בְּזֹאת תֵּדַע כִּי אֲנִי ‘י’ה’ו’ה’ – הִנֵּה אָנֹכִי מַכֶּה בַּמַּטֶּה אֲשֶׁר בְּיָדִי עַל הַמַּיִם אֲשֶׁר בַּיְאֹר וְנֶהֶפְכוּ לְדָם”.

לגודל קדושתו של השם המפורש, רק בבית המקדש היו הכהנים אומרים אותו בברכת כהנים (סוטה לח, א). ולאחר שמת שמעון הצדיק, שהיה כהן גדול בראשית ימי בית המקדש השני, לא זכו יותר לגילוי שכינה, וכיוון שכך, הפסיקו הכהנים להזכיר את השם המפורש. בנוסף, חששו לאומרו שמא ילמד אותו אדם שאינו הגון (יומא לט, ב; קידושין עא, א, ורש”י שם; רמב”ם תפילה יד, י). כיוצא בזה, הכהן הגדול היה מזכיר את השם המפורש בעבודת יום הכיפורים עשר פעמים. בדורות הראשונים היה מגביה את קולו, וכשירדו ישראל ממעלתם והיו ביניהם אנשים שאינם הגונים – היה אומרו בקול נמוך, כדי שאף הסמוכים אליו לא ישמעו את השם המפורש (רמב”ם עבודת יוה”כ ב, ו; ראו פנה”ל אמונה ומצוותיה כ, א-ב).

כאמור, מחוץ לבית המקדש אין אומרים את השם המפורש ככתבו, אלא בכל מקום שמוזכר בתורה או בסידור השם המפורש (‘י’ה’ו’ה’), קוראים אותו כשם אדנות (אדנ-י) שהוא השני לו בחשיבותו (פסחים נ, א; שו”ע או”ח ה, א). וכאשר הוא סמוך לשם אדנות, הוא נקרא ‘אלוהים’, ואז הוא גם מנוקד בניקוד של שם אלוהים (לדוגמה בראשית טו, ב: “וַיֹּאמֶר אַבְרָם: אֲדֹנָ-י יֱ’ה’ֹוִ’ה’ מַה תִּתֶּן לִי”, וכן ביחזקאל לג, יא: “אֱמֹר אֲלֵיהֶם: חַי אָנִי נְאֻם אֲדֹנָ-י ‘יֱ’הֹ’וִ’ה’, אִם אֶחְפֹּץ בְּמוֹת הָרָשָׁע”).

לגודל קדושת השם המפורש, אף בכתיבתו משתדלים למעט, ולכן כתבתי את אותיותיו בהפרדה, כדי שלא תחול עליו הקדושה. יש אומרים שגם את אותיותיו אסור להזכיר זו אחר זו, ולכן נוהגים לומר: “יוד קי ואו קי”, ‘קי’ במקום ‘הי’ (רדב”ז ח”ה אלף תח, עפ”י התוס’; ח”א ה, כז)^[1]