שלוש מדרגות בכתיבת שמות קדושים ובאיסור מחיקתם:
א) שם קדוש שנכתב בכוונה ‘לשם קדושת השם’: קדושתו מהתורה, וכן איסור מחיקתו מהתורה, ובכוונה זו צריך לכתוב את השמות בספרי תורה, תפילין ומזוזות (ראו לעיל י, ז, בהגדרת הכוונה).
ב) שם שנכתב מתוך הכרה ואמונה שהוא שם קדוש אך בלא כוונה לקדשו: יש בו קדושה, אך אינו כשר לכתיבת סת”ם. נחלקו הפוסקים האם איסור מחיקתו מהתורה או מדברי חכמים. גם שם שהודפס מתוך הכרה ואמונה שהוא שם קדוש – אסור במחיקה (ראו להלן הלכה ט).[5]
ג) שם שנכתב שלא מתוך הכרה ואמונה בקדושתו: אין בו קדושה ומותר למוחקו. לדוגמה: הכותב את שם ה’ בטעות, כגון שהתכוון לכתוב ‘יהודה’ ונשמטה לו ה’ד’, ונמצא לפניו השם המפורש, כיוון שלא התכוון לכותבו – לא התקדש ומותר למוחקו (מסכת סופרים ה, ד). וכן הכותב שם במשמעות חולין, כגון שכתב ‘משה הלך אל אהרן’, אין קדושה במילה ‘אל’, ומותר למוחקה (להלן הלכה ח). וכן אמרו חכמים (גיטין מה, ב): “ספר תורה שכתבוֹ מין (משומד) – יישרף”. כלומר, אין בשמות שכתובים בו קדושה, ולכן כאשר נכתב מתוך מגמה מיסיונרית להעביר את ישראל על דתם, מצווה לשורפו (ראו פנה”ל אמונה ומצוותיה יג, ו, 6). בכל אופן למדנו, שאם כתבו את השמות הקדושים שלא מתוך הכרה ואמונה בקדושתם כמסורת ישראל, אין בהם קדושה.[6]
[6]. סופר סת”ם שכתב בטעות שם ה’ שלא במקומו לשם קדושה, אסור למוחקו (ראו לעיל י, יד, כיצד נוהגים למעשה). יש אומרים שגם אם התכוון לכתוב יהודה ובטעות כתב שם הוי”ה, אסור למוחקו (או”ז תפילין תקנו, ולכך נטה קסת הסופר יב, א). אולם לרוב ככל הראשונים והאחרונים, הואיל ונכתב בטעות מותר למוחקו, שכך מבואר במסכת סופרים (ה, ד). וכ”כ שו”ע (יו”ד רעו, יב) ובני יונה (רעו, ט). כמו כן, סופר שכתב בתורה “אלהים אחרים”, שמשמעותו אלילים, וטעה וכיוון לשם ה’ – אין בו קדושה, מפני שכוונת התורה לאלילים, ולא ניתן להחיל על כך את קדושת השם (תשב”ץ א, קעז; רמ”א יו”ד רעו, ב).
גיטין (מה, ב): “ספר תורה שכתבו מין – יישרף, כתבו גוי – ייגנז”. ביאר הרמב”ם (יסוה”ת ו, ח): “מין ישראלי שכתב ספר תורה – שורפין אותו עם האזכרות שבו, מפני שאינו מאמין בקדושת השם, ולא כתבו אלא והוא מעלה בדעתו שזה כשאר הדברים, והואיל ודעתו כן – לא נתקדש השם, ומצווה לשורפו כדי שלא להניח שם למינים ולא למעשיהם”. ‘מין’ הוא בעל אמונה זרה ומסוכנת לישראל (ראו פנה”ל אמונה ומצוותיה ה, 13), הרי שכאשר כותבים את השמות שלא מתוך הכרה ואמונה בקדושתם כמסורת ישראל, אין בהם קדושה (לשכת הסופר חקירה י”א; מהר”ם שיק או”ח סו; דרך המלך רפפורט ואבן האזל יסוה”ת שם; אג”מ או”ח ב, נ). וגם אם כתבוֹ מתוך אמונה בע”ז בשיתוף, כיוון שאינו מאמין בקדושתו כדרך ישראל – אין בו קדושה, שכן עבור ישראל, לכל הדעות עבודה זרה בשיתוף אסורה כעבודה זרה גמורה (פנה”ל אמונה ומצוותיה ה, ז). אמנם אם כתבו מתוך הכרה ואמונה בקדושת השם כמסורת ישראל, אף שאינו יהודי, השם התקדש. אלא שהואיל ואינו כשר לקריאה בתורה, הורו חכמים לגונזו, וזהו שאמרו: “ספר תורה שכתבו גוי – ייגנז” (ראו לעיל י, 1, בביאור הסוגיה). הרי שהכוונה היא הקובעת את מעמדם של השמות.
