כפי שלמדנו (לעיל הלכה א), כל התורה היא שמותיו של הקב”ה, שהיא מגלה את רצונו לישראל. לכן גם בפסוקים שאין בהם שמות קדושים, יש קדושה מעין קדושת השם. לכן גם במגילת אסתר יש קדושה, למרות שאין בה שם קדוש. ומעת שהתירו לכתוב את התורה שבעל פה, קדושה זו נמשכת גם לספרי תורה שבעל פה שאין בהם שמות קדושים. לכן גם ספרי משניות וגמרות, ראשונים ואחרונים, הינם ‘ספרי קודש’, ומצווה לכבדם ואסור לבזותם. וגם עליהם חלים דברי חכמים (אבות ד, ו): “כל המכבד את התורה – גופו מכובד על הבריות, וכל המחלל את התורה – גופו מחולל על הבריות”. כפי שפירש רבנו יונה (שם): “שלא יניח ספרים בקרקע, ולא יֵשב בספסל ובכסא כנגדם בשוֵה”. וכן כתב השל”ה (מס’ שבועות נר מצווה צה): “בכלל כבוד התורה – לכבד את הספרים ואת דפי ספרים שנתקלקלו” (עוד על כבוד ספרי קודש מודפסים ראו לעיל ט, ט-י).
דין ספרי תורה שבעל פה כדין פסוקי התורה שאין בהם שמות קדושים, שמותר למוחקם לצורך תיקון או ייפוי, אבל אסור למוחקם או לאבדם שלא לצורך. אם איבדם דרך ביזוי – עבר באיסור תורה של חילול השם, ואם איבדם שלא בדרך ביזוי – עבר באיסור חכמים.[18]
גם לספרי המשנה והגמרא התייחסו הפוסקים כאל ספרים שאין בהם שמות, וזאת למרות שמעת לעת מופיעים בהם שמות ה’ (אבנ”ז יו”ד שעו, ד; הר צבי רלא; אג”מ או”ח ד, לט; עשה לך רב ג, כח). כפי הנראה, מפני שהשמות שבהם מועטים, ואינם חלק מהותי מהספר כבסידור או תנ”ך, ואין דעת המביא לדפוס והמדפיס עליהם.
