מלבד שמו המפורש של ה’, ישנם שמות נוספים שבהם ה’ נקרא בתנ”ך, וכל שם מבטא גילוי מיוחד שלו בעולם (שמו”ר ג, ו). באופן כללי, שמות אלו מבטאים את היותו בורא העולם ואדונו, ושהוא מחיה ומקיים את העולם, משגיח על בריותיו, משלם שכר טוב לצדיקים, מעניש את הרשעים ונאמן בהבטחתו, ועוד משמעויות רבות ועמוקות שחכמי האמונה והקבלה הרבו לעסוק בהן.
השם השני בחשיבותו הוא שם אדנות: ‘אֲדֹנָ-י’, ומשמעותו שה’ אדון הכל. המשמעות ההלכתית של מעמדו היא שכאשר השם המפורש (‘י’ה’ו’ה’) כתוב בתורה או בסידור, אומרים במקומו שם אדנות. בדרך כלל כאשר מסופר במקרא שבני האדם פונים אל ה’, הם פונים אליו בשם אדנות (בראשית יח, כז; ל-לב; שמות ה, כב, ועוד).
השמות הנוספים הם: ‘אֵל’, על שם החסד שה’ משפיע לעולם. ‘אֱלֹהִים’, שמשמעותו שהוא תקיף בלא גבול ובעל הכוחות כולם. ‘שַׁדַּי’, שמבטא את יכולתו להגביל את החיים שהוא משפיע לעולם באופן מדויק ולתת שכר לצדיקים ועונש לרשעים. ‘צְבָאוֹת’, שמבטא את היותו מושל ומנהיג את כל הכוחות שבעולם, שכולם הם צבאות שלו שמגלים את רצונו. ‘אֶהְיֶה’, מבטא את היותו מתגלה בתמידות בכל הזמנים ובכל המימדים.
בשם ‘אלהים’ כלולות גם כל ההטיות של שם זה, כגון: ‘אלהי’, ‘אלהיכם’, ‘אלהינו’, וכן ‘אלוה’. בשם הוי”ה כלול גם השם ‘יה’, שמבטא התגלות עליונה ונסתרת שנקלטת בחכמה ובבינה. בכל שמותיו של ה’ יש לנהוג קדושה, שאין להזכירם לבטלה, וכן אסור למוחקם. אולם הכינויים שמשבחים בהם את ה’, כגון: ‘חנון’ ו’רחום’, אינם נחשבים כשמות קדושים, ומותר בשעת הצורך למוחקם.[2]
כתב בשערי אורה (שער חמישי): “דע והאמן, כי שם י’ה’ו’ה הוא העמוד שכל הספירות – עליונות ותחתונות – נתאחזות בו, מתאחדות בו מלמטה למעלה, ובו הם נשפעות מלמעלה למטה. וזהו השם העומד כדמיון גוף האילן, וכל שאר שמות הקודש הם כדמיון ענפי האילן, וכולם מתאחדים בו”. ושָם מבאר שֵם ‘הויה’ כנגד עשר ספירות: קוצו של ‘י’ כנגד כתר, ‘י’ – חכמה, ‘ה’ – בינה, ‘ו’ – חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד; ‘ה’ – מלכות. בנוסף, הספירות מכוונות כנגד השמות, וכפי שכתב בפרדס רימונים (שער א, פרק י, עפ”י זוהר ויקרא י-יא): “הספירות אלו הם: י’ שמות שאינם נמחקים, והשמות והספירות – הכל דבר אחד, כי רוחניות השמות הם ממש הספירות”: כתר – אהיה, חכמה – יה, בינה – יֱ’הֹ’וִ’ה (בניקוד אלוהים), חסד – אל, גבורה – אלהים, תפארת – יֲ’הֹ’וָ’ה (בניקוד אדנ-י), נצח – יֲ’הֹ’וָ’ה צבאות, הוד – אלהים צבאות, יסוד – שדי (אל חי), מלכות – אדנ-י. וביאר זאת בהרחבה שם בשער כ, פרקים א-יג.
