בכלל הדרגה השלישית שאין בה קדושה – כלולות גם מילים הזהות באותיותיהן לשמות הקודש, אך לא במשמעותן. שכן לכל אחד מן השמות הקדושים יש גם משמעות חולין שאינה קודש, ואם כתבו את אותיות השם במשמעות של חולין, אין בהן קדושה. לדוגמה, אחד מן השמות הוא ‘א-ל’, ומילה זו יכולה לשמש גם כמילת יחס, כגון: “משה הלך אל אהרן”, ובאופן זה אין למילה ‘אל’ קדושה, ומותר למוחקה ואינה צריכה גניזה.
כמו כן, אחד מן השמות הוא ‘צבאו-ת’, וניתן להשתמש במילה זו במשמעות חולין, כגון: “צבאות הברית ערכו את חייליהם”, ובמשמעות זו אין קדושה.
וכן לגבי שם ‘שד-י’, אם נרצה לכתוב ‘הַשָּׂדֶה שלי’ במילה אחת, נכתוב: שָֹדִי, ובמילה זו אין קדושה. וכן ישנו ספר חשוב שנקרא ‘שְֹדֵי-חמד’ והכוונה לריבוי שדות, ואין במשמעות זו קדושה. ואין לחוש להשתמש במילה זו כאשר ההקשר מבהיר שאין מדובר בשם ה’.
וכן לגבי השם ‘אדנ-י’, אפשר לכותבו במשמעות אחרת, כגון: “יסד מכונו על אַדְנֵי פז”, ואין במשמעות זו קדושה.
כיוצא בזה, אין קדושה בשמות אנשים או מקומות שפותחים או מסתיימים בשם ה’, כגון: ישראל, שמואל, אריאל, אלירז, או: ידידיה, טוביה, יהונתן, מוריה, הודיה. וכן אליה. ואף ששמות אלו נקראו על שם ה’, כיוון שהפכו לשמות אנשים, אין במשמעותם קדושה, ומותר לכותבם כדרכם בלי מקף או השמטה (תשב”ץ א, קעז). וכן הדין לגבי שם היישוב ‘בית אל‘, הואיל והכוונה לשם מקום ולא לקרוא בשם ה’, אין בו קדושה, ולכן מותר לכתוב, למחוק ולומר את שם היישוב בית אל בלי הגבלה.[7]
קל וחומר שכאשר כותבים גרמניה או אנגליה – אין לעשות שום שינוי, שכן מעולם לא היתה בשמות המדינות הללו כוונה לרמוז לשם ה’.
אפילו לשם המפורש, המורכב מארבע האותיות: ‘י’ה’ו’ה’, יש משמעות נוספת, שאם ירצה אדם לכתוב מילה שמשמעותה ‘מהווה’ בלשון עתיד, יצא שיכתוב את אותיות השם המפורש (יהווה בכתיב חסר). והואיל וההקשר מוכיח שהכוונה למובן של חול, מצד הדין אין איסור לכותבו ואין בו קדושה. אבל אין נכון לעשות כן, משום שזהו השם המפורש, המקודש מכל השמות, וגם בכתיבה שלו במשמעות אחרת יש מעט חילול השם. ומי שנצרך להשתמש במילה זו, יכתבנה בכתיב מלא – ‘יהווה’, וכך המילה לא תיראה כדוגמת השם המפורש.
שמות של מלאכים אינם קדושים וממילא אינם צריכים גניזה (תשב”ץ א, קעז).
