לפני הדפסת ספר מדפיסים גיליון אחד להגהה, כדי לראות שהדפים יצאו ישרים וכסדרם. בעבר עשו זאת גם כדי לבצע הגהות אחרונות. יש מחמירים וסוברים שדפי ההגהה צריכים גניזה. אולם לדעת רוב הפוסקים, הם אינם צריכים גניזה, משום שלא התקדשו. שתי סיבות לכך: האחת, הם נועדו להגהה ולא ללימוד. השנייה, הם הודפסו על דעת שייאבדו בתום השימוש בהם. וכיוון שכך דעת רוב הפוסקים, ובנוסף, יסוד הדין מדברי חכמים, הלכה כמקילים, ואפשר להניח את דפי ההגהה בפח בדרך כבוד, כגון עטופים בנייר או בשקית או במיכלי מיחזור.
ונראה שכך הוא דין חוברות של דברי תורה שמצורפות לעיתונים או נשלחות בדואר, שמקבליהן אינם מתכוונים ללמוד בהן, וכן עלוני שבת שנשארו בבית הכנסת בלא שלמדו בהם כלל. שהואיל וידוע למביאים לדפוס שבחלקם לא ילמדו, כל עוד לא למדו בהם, דינם כדין דפי ההגהה שאינם צריכים גניזה.
כמו כן, מבחנים, דפי עבודה ומחברות, כיוון שעיקר ייעודם להפעיל את התלמידים ולא כדי שילמדו מתוכם – לא התקדשו, ואפשר לנהוג בהם כדעת המקילים ולהניחם במיחזור או בפח עטופים בשקית. אבל מחברות של דברי תורה, שאדם מתכוון לשמור כדי לחזור וללמוד בהן – חייבות בגניזה.
עלונים תורניים, דפי פרשת שבוע ודפי מקורות שלמדו בהם: יש אומרים שהואיל ותכליתם ללימוד זמני בלבד – לא התקדשו, ומותר להניחם במיכלי מיחזור (יחו”ד חזן ח”ג או”ח י), או בפח עטופים בשקית (שיח נחום עד). ואף שהרוצה להקל כמותם רשאי, נכון יותר לנהוג כדעת רוב הפוסקים שסוברים, שהואיל ונועדו ללימוד ולמדו בהם – התקדשו, ויש לגונזם כשאר כתבי קודש.
בדומה לכך דין עלון שעיקרו דברי קודש, שאף שיש בו גם מאמרי חול, כיוון שעיקרו קודש וגם למדו בו – עדיף לגונזו. אך כיוון שהוא גם נועד לדברי חול, דעת המקילים מתחזקת.
אבל עלון שעיקרו חול ויש בו מאמרים תורניים, אפשר להניח במיכלי מיחזור או בפח. קל וחומר שאין צריך לגנוז את המאמרים התורניים שנדפסו בעיתון שרובו עוסק בחדשות ושאר ענייני חול. ואין צורך לבדוק אם השתרבבו בהם שמות קדושים, שכן גם אם טעו והדפיסו בהם שם קדוש, דעת המביא לדפוס והמדפיס היא להדפיס דברי חול ולכן המאמר לא התקדש (לעיל הערה 8).
אמנם על כותבי המאמרים בעיתונים, וכן על עורכי העיתונים, מוטלת האחריות להיזהר שלא לכתוב שמות קדושים (לעיל סוף הערה 13). גם עורכי חוברות של דברי תורה ודפי מקורות, צריכים להשתדל שלא יהיו בהם שמות קדושים, שכן אף שמחמירים לגונזם, יש למעט ביצירת מצב שצריכים לגנוז שמות קדושים, ורק בספרי קודש שעתידים לעמוד ימים רבים, כותבים לכתחילה שמות קדושים (לעיל הלכה יג).[22]
ונראה שהעיקר כדעת המקילים, שכן אף לגבי שם קדוש שנכתב מתוך אמונה והכרה נחלקו הפוסקים אם איסור מחיקתו מהתורה, ודעת רוה”פ שהאיסור מדרבנן (לעיל הערה 5). ואף לסוברים שאיסור מחיקת שמות אלו מהתורה, כתבו הראשונים שאיסור מחיקת ספרי תורה שבעל פה מדברי חכמים, כמבואר בהלכה טו והערה 18. ואף שיש בספרי תורה שבעל פה מעט שמות, התייחסו האחרונים אליהם כספרים שאין בהם שמות, כפי הנראה מפני שאין דעת המביא לדפוס והמדפיס עליהם (כמבואר בסוף הלכה טו). וגם אם השמות בדפי ההגהה מרובים, כגון בחומשים וסידורים, כיוון שלא נועדו ללימוד, אין דעת המדפיסים עליהם (ודעתם קובעת כמבואר לעיל בהלכה ט והערה 8). וכ”כ למעשה בציץ אליעזר (ג, א), שאפשר לשרוף את דפי ההגהות, אבל לא להשליכם לאשפה דרך ביזיון. כפי שנלמד בהמשך, על פי כמה פוסקים, הנחה בפח בתוך קופסה או שקית באשפה אינה נחשבת ביזיון, שכן השקית או הקופסה שומרות על כבודם.
עלוני פרשת שבוע, דפי מקורות וכיוצא בהם, חמורים מדפי הגהה, ויש לגונזם. כי דפי ההגהה לא נועדו ללימוד כלל, ואילו בעלוני פרשת שבוע ודפי מקורות – לומדים (לכך נטה זקן אהרן ב, ע; וכ”כ מנח”י א, יח; מנחת אשר ת”ת ט, וכך סוברים המצריכים לגנוז דברי תורה שבעיתון, המובאים להלן). אמנם יש סוברים שהואיל והלימוד בהם חד פעמי לא התקדשו, ואין צריך לגונזם, אלא מותר להניחם במיכלי המחזור (יחו”ד חזן ח”ג או”ח י), או בפח עטופים בשקית (תשובות והנהגות א, תקנג; שיח נחום עד). ואף שכל הדיון בדרבנן, מקובל להורות שלכתחילה יש לגנוז דפי מקורות ועלונים שתכליתם לשם לימוד תורה. והמקילים להניחם במיחזור או בפח עטופים בשקית – יש להם על מה לסמוך, שכן כמבואר לעיל, המחלוקת בדברי חכמים. ועל המדפיסים דפי מקורות ועלוני פרשת שבוע מוטלת האחריות להיזהר שלא יהיו בהם שמות, ואם לא נזהרו עוון בידם, כמובא לעיל בהלכה יב. אך בדיעבד, הואיל והכוונה היתה להדפיס דברי תורה בלא שמות קדושים, דינם כדין דברי תורה בלא שמות קדושים.
במבחנים ודפי עבודה במקצועות תורניים, נראה יותר כדעת המקילים, הואיל ועיקר ייעודם לבדיקת ידיעותיו של התלמיד או להפעלתו. וכן לגבי קישוטי סוכה שמעוטרים בפסוקים, הואיל ולא נועדו ללימוד ממש.
חוברות של דברי תורה שבעל פה המוּפָצוֹת לרבים, במקרה שמקבליהן אינם מתכוונים ללמוד בהן, וכן עלוני פרשת שבוע שנשארו בבית הכנסת בלא שלמדו בהם כלל, נראה שאינם טעונים גניזה. שהואיל וידוע למביאים לדפוס ולמדפיסים שלא ילמדו בחלקם, לא התקדשו בהדפסתם. אך אם למדו בהם, דינם כמבואר לעיל.
דברי תורה שמודפסים בעיתונים ועלונים: יש מחמירים וסוברים שיש לגזור את דברי התורה ולגונזם (הרב גרינפלד בירושת פלטה כט; ישכיל עבדי ז, יו”ד כ; הליכות שלמה תפילה, כ, 72; ר”ש מן ההר בתחומין ג, בתגובה למאמרו של הרב דסברג; חבל נחלתו י, לח). ויש שהורו כן לכתחילה, ובדיעבד התירו למחזרם (הרב אלישיב בקובץ תשובות ב, ו; עשה לך רב ג, כח; במראה הבזק ה, פט). אולם יש סוברים שהולכים אחר עיקרו של העיתון או העלון, שאם עיקרו חול – על דעת כך הדפיסו אותו, ואין צריך לגנוז את דברי התורה שבו (מנח”י א, יח. וכעין זה בשבט הלוי ה, קסב). ויש לצרפם למקילים אף בעלוני פרשת שבוע ודפי מקורות, כמבואר לעיל. ויש להניחם במיכלי מיחזור או בפח באופן שדפי החול מכסים את הדף שבו דברי התורה. קל וחומר שכך הדין לגבי מאמרים תורניים שבעיתונים חילוניים, כי אף שבצד אחד מודפסים דברי תורה, בצד השני יכולים להיות דברים הפוכים לגמרי, ובהכנסתם לגניזה יש ביזיון. (בגנזי הקודש יב, א; ג, החמיר לגנוז מודעות רחוב שיש בהן הוראה הלכתית ללכת בצניעות, או אריזות מאכל שיש עליהן הוראה הלכתית מה לברך. אך אין לחשוש לכך, הואיל ולא הדפיסום מתוך כוונה להדפיס דברים שבקדושה).
