מצוות תלמוד תורה כוללת לימוד תורה, נביאים וכתובים, ובתוך כך קריאת השמות הקדושים המוזכרים בהם, כמנהג ישראל. וכן מצווה לפנות אל ה’ בתפילה ובתוך כך להזכיר את שמו.
גם הלומד גמרא ושאר ספרי קודש של תורה שבעל פה רשאי לקרוא את השמות המוזכרים בהם (מ”ב רטו, יד). אמנם בפועל, מתוך זהירות יתירה, שמא יפסיק באמצע המשפט, ונמצא שהזכיר את השם שלא בכבוד הראוי, רבים נוהגים שלא להזכיר את שמות ה’ במפורש בעת לימוד תורה שבעל פה. ובכל מקום שכתוב ‘אדנ-י’ אומרים ‘השם’, וכאשר קוראים שמות שיש בהם אות ‘ה’, מחליפים אותה באות ‘ק’. ‘אלוקים’ במקום ‘אלוהים’, ‘אלוקינו’ במקום ‘אלוהינו’, ‘קה’ במקום ‘י-ה’. יש פוסקים שחיזקו את מנהגם (ערוה”ש רטו, ב), אבל רוב הפוסקים סוברים שעדיף לקרוא את הגמרא תוך הזכרת השמות במפורש (שאילת יעבץ א, פא; ועי’ אג”מ או”ח ב, נו, ויחו”ד ג, יג), ויש שאף החשיבו את שינוי השמות לאיסור (מקוה המים ח”א יו”ד ג). אמנם כאשר יש חשש שהלומד יפסיק באמצע המשפט, ונמצא שהזכיר את השם שלא בכבוד הראוי, עדיף שישנה את השמות כפי שנוהגים רבים.
גם כאשר רוצים לשבח את ה’ בתוך דרשה או דבר תורה, או בעת אמירת זמירות בסעודה, מצד הדין מותר להזכיר את שם ה’. אמנם בפועל, רבים נוהגים לשנות ולהזכירו בכינוי ‘השם’ או הקב”ה, שמא יפסיק באמצע המשפט, ושמא אם יַרבו בהזכרת שם שמיים, ייראה הדבר כזילות כלפי השמות הקדושים.
בתלמוד מוזכרות גם ברכות, ויש אומרים שיש לקרוא אותן תוך הזכרת שם שמיים (שאילת יעבץ א, פא). אבל רבים סוברים שאין להזכיר את השם בקריאתן, שאם יזכיר את השם – ייחשב כאומר ברכה לבטלה. ולכן ישנֶה ויאמר ‘השם’ במקום ‘אדנ-י’. אבל כאשר מלמדים קטן או אדם שעדיין איננו יודע לברך, יש להקריא לפניו את הברכה תוך הזכרת השם, ואף הוא צריך לחזור ולתרגל את הברכה בהזכרת השם. ולאחר שילמד כיצד לברך, כשיקרא בתלמוד את נוסח הברכות יאמר ‘השם’, ולא יזכיר שם שמיים במפורש (מ”ב רטו, יד, עפ”י מ”א; א”ר, שועה”ר ועוד).[3]
מותר להשמיע הקלטה של תפילות עם שם שמיים, משום שהאיסור הוא לומר שם שמיים לבטלה, אבל אם מכונה משמיעה שם שמיים אין איסור, ובלבד שההשמעה תהיה במקום נקי ובאופן שמוסיף כבוד שמיים ולא גורע (אג”מ יו”ד א, קעג).
