ההצעה לכתוב ה’ או יי או הקב”ה, מתאימה למצב שרוצים לרמוז לשם ה’ באופן כללי, ולא לאחד משמותיו דווקא. השאלה מה העצה כאשר רוצים לכתוב דווקא ‘אלהים’ או ‘אל’ או ‘שדי’ או ‘צבאות’.
כפי שהוזכר בהלכה הקודמת, צורה נפוצה לכתיבת כל אחד מהשמות הקדושים בלא שתהיה בו קדושה, להחליף את האות ‘ה’ או אות אחרת באות ‘ק’. כך שכותבים: ‘אלקים’; ‘קל’; ‘שקי’ או ‘צבקות’. אולם רבים אינם מרוצים מצורה זו, הן מפני שלדעתם שינוי האותיות ל’ק’ הוא שינוי צורֵם שפוגם בכבוד השם, והן משום ששינוי כזה מעכב מעט את שטף הקריאה וההבנה[15]
הצעה נאה יותר, לשלב קו באמצע השם, ולגרום בכך שלא יתקדש, כגון ‘א-להים’. הצעה זו נקייה יותר באשר אינה משנה את השם. ואמנם יש סוברים שקו זה אינו מועיל, הואיל והוא אינו נחשב קו מפריד אלא מחבר. אולם העיקר כדעת המקילים.[16]
הצעה נוספת לגבי ‘אלהים’, להוסיף ‘ו’ ולכתוב ‘אלוהים’ כדרך קריאתו, ועל ידי כך לא תהיה בו קדושה, הואיל וכתיבתו בתורה בלא ‘ו’. היתרון בהצעה זו, שאינה משנה את השם ואינה פוגמת בהבנה, אולם היא מועילה רק לגבי שם ‘אלהים’.[17]
[16]. rong>הפרדת אותיות השם על ידי קו: כתב אבנ”ז (יו”ד שסה) שמדפיסי ספרי הקודש שמפרידים את האותיות ‘י’ ‘ה’ באמצעות קו ביניהן לא מועילים לבטל את איסור מחיקת השם, משום שהאותיות נותרו כשהיו, והקו שביניהן נחשב בעיני הקורא כמחבר את המילה לאחת. וכ”כ שו”ת פסקי תשובה (א, קלד), מנח”י (ט, סב, ג). אולם למעשה, כיוון שהקו נועד להפריד בין האותיות כדי לבטל מהן את קדושת השם, ובנוסף, צורת כתיבה זו פסולה לס”ת, אין בהן איסור מחיקת השם, ובפרט כשמדובר בהדפסה (שרגא המאיר ח”ו קנו, ב; אמרי יעקב ח”ב צב; גנזי הקודש ז, יד, כט, בשם ריש”א; הליכות שלמה תפילה כב, י, 34). עוד סברה חשובה להקל, שהמביא לדפוס והמדפיס לא התכוונו שתהיה קדושה במילה זו, ולכן אין בה קדושה (ראו לעיל הלכה ט). ורק בשם המפורש, לגודל קדושתו, נכון להחמיר כאבנ”ז שלא להסתפק בהפרדת האותיות על ידי קו.
[17]. כתיבת ‘אלוהים’ עם ‘ו’: כתב בשו”ת זכרון יוסף (שטיינהארט, יו”ד יז), שאם סופר סת”ם כתב בטעות ‘אדוני’ עם ‘ו’, אין בשם זה קדושה, הואיל ואין כותבים כך את השם הקדוש. וכ”כ לשכת הסופר (יב, ד), וחת”ס (בהגהותיו על קסת הסופר יב, ח). בדומה לכך, גם הכותב ‘אלוהים’ עם ‘ו’ אין בו קדושה, ואין המוחקו עובר באיסור מחיקת השם. ולכאורה יש לטעון שהכותב ‘אלוהים’ בתחילת כתיבתו יוצר שם קדוש, שכן בתחילה הוא כותב ‘אל’, ולאחר כתיבת ה’ו’ וה’ה’ – ‘אלוה’, ולמדנו שהכותב ‘אל’ מ’אלהים’ התקדש ואסור למוחקו (שבועות לה, ב). אולם שָם ההתקדשות היתה מפני שהתכוון לכתוב שם קדוש, אבל אם מתחילה התכוון לכתוב ‘אלוהים’ עם ‘ו’, הרי שלא התכוון לכתוב שם קדוש. וכן למדנו לעיל (הלכה ז), שכאשר שם נכתב כצורתו בטעות, אין עליו קדושה. קל וחומר שכך הדין כאשר הכותב שינה את צורתו בהוספת ‘ו’ מתוך כוונה שלא תחול עליו קדושה. הצעה זו מועילה גם לכתיבת שם ‘אדנ-י’ בתוספת ‘ו’ – ‘אדוני’, אלא שבאופן זה אפשר לטעות ולחשוב שהכוונה לאֲדֹנִי, כלומר אדם שהוא אדון שלי.
