במשך הזמן, במקומות רבים מעמד היהודים השתפר, וכבר ניתן היה למצוא מקום לגניזה מכובדת באדמה. אולם במקביל, מספר הספרים והדפים המודפסים עלה לאין שיעור, והטורח סביב איסופם לגניזה נעשה עצום. במיוחד במקומות צפופים, בהם הוצרכו להוביל את הכמות האדירה של הגניזה למקומות רחוקים שנמצאו בהם שטחי אדמה מתאימים לגניזתם.
כפתרון לבעיה, יש שהציעו להניח ספרי קודש במיכלים המיועדים למיחזור נייר. שכן המניח את ספרי הקודש במיכל המיחזור אינו עושה פעולה שיש בה ביזיון או מחיקה, אלא רק גורם שייקחו את הספרים למפעל המיחזור. ובמפעל המיחזור הדפים הטעונים גניזה מתערבים בכתבי חול ובטלים ברוב, כך שאפשר לומר שהפועלים אינם מאבדים ספרי קודש, אלא כוונתם על רוב הדפים שהם של חול. אך התירו זאת בספרי קודש רגילים, ולא בחומשים וסידורים שבהם יש שמות קודש רבים, והמביאים לדפוס והמדפיסים מודעים לשמות המוזכרים בהם. אך לא חששו לשמות המעטים שיש בספרי הקודש הרגילים, הואיל ולא התכוונו לקדשם (לעיל הלכה ט), ובדרך כלל גם ללא מודעות לקיומם (לעיל טו). עוד טענו, שגם בתהליך הגניזה פעמים רבות הספרים מתבזים, כך שבהנחתם במיחזור אין פגיעה גדולה בכבודם.
מנגד, רבים סוברים שאסור להניח את הספרים במיכלי המיחזור, הואיל ובכך גורמים לאיבודם, וההלכה מחייבת לגונזם באופן שמעכב את איבודם. וכן מקובל להורות. הפתרון הרווח כיום הוא לגבות כסף עבור הגניזה, וכיוון שהגניזה נעשית בתשלום, היא נעשית באופן מסודר ומכובד.[21]
