ככלל, בני ישראל שמאמינים בה’ ובתורתו נאמנים על המצוות, ולכן צוותה התורה שכל אדם מישראל, בין איש ובין אשה, יקיים בעצמו את מצוות הכשרות: ישחט את בהמותיו ויכשיר את הבשר מהחלבים, מגיד הנשה ומהדם, ויפריש תרומות ומעשרות מפירותיו, בלא שיפקח עליו כהן או חכם. וכל אדם שיתארח אצל חברו יוכל לסמוך עליו ולאכול ממאכליו. שאם הגיש לפניו בשר, יוכל לסמוך עליו שהכשיר אותו כהלכה מהדם, ולא עירב בתבשיליו בשר וחלב, והשגיח שלא יהיו בהם שרצים, והפריש מפירותיו תרומות ומעשרות. לא זו בלבד אלא שלפי מצוות התורה אף אנשי הקודש הכהנים סומכים על כל אדם מישראל ואוכלים משחיטתו, שכן צוותה שכל ישראל שישחט לעצמו בהמה, ייתן לכהנים במתנה את הזרוע והלחיים והקיבה. זהו שאמרו חכמים “עד אחד נאמן באיסורים”, היינו שאדם יכול להעיד על מאכלים שהם כשרים (רש”י יבמות פח, א ‘ואמר’; חולין י, ב ‘עד’). וכן מצינו שכל איש מישראל סומך על אשתו שנזהרת מטומאת נידה (תוס’ גיטין ב, ב ‘עד’). וכן אמרו חכמים: “הלכות הקדש, תרומות ומעשרות – הן הן גופי תורה ונמסרו לעמי הארץ” (שבת לב, א).
אמנם נאמנות בסיסית זו תלויה בשני תנאים: הראשון, שמדובר באדם שיודע לקיים את פרטי המצווה. לכן נהגו לבדוק אדם שהתחיל לשחוט אם הוא יודע לעשות זאת כהלכה (חולין ג, ב; שו”ע יו”ד א, א; ערוה”ש קיט, ב). כמו כן, כשהתברר לחכמים שעמי הארץ אינם בקיאים בדיני טהרות וטומאות, תקנו שלא לסמוך על עם הארץ בענייני טומאה וטהרה, אלא אם כן יקבל על עצמו בפני שלושה ללומדם ולשומרם, ואז סומכים עליו ועל אשתו וילדיו (רמב”ם מטמאי משכב ומושב י, א-ה).
התנאי השני, שאינו מזלזל במצווה, אבל אם נודע כמזלזל במצווה, אין סומכים עליו. לפיכך, כשמצאו חכמים בימי בית המקדש השני, שמפני המחיר הגבוה של המעשרות, יש מעמי הארץ שאינם מפרישים אותם, גזרו שסומכים לעניין מעשרות רק על מי שהתחייב בפני שלושה להיות נאמן עליהם (סוטה מח, א; ירושלמי סוטה ט, יא; רמב”ם מעשר ט, א; לעיל ח, יג).
