אחר פסיעת שלוש פסיעות אחורנית, יש להישאר לעמוד ולא לחזור מיד למקום התפילה. והחוזרת מיד הרי היא דומה לכלב השב על קיאו (יומא נג, ב). מפני שאחר שנפרדה מלפני המלך היא חוזרת ובאה לעמוד לפניו באפס מעשה, ומראה בעצמה שלא הבינה שבתפילה עמדה לפני המלך, ובשלוש הפסיעות נפרדה מלפניו. ולכן המעשה שלה מגונה. ויש שמוסיפים טעות על טעות ואחר שחוזרים למקומם מגביהים עצמם מעט כמו בקדושה, ואין בזה שום טעם.
אלא כך המנהג הנכון: אם המתפללת מעוניינת לחזור למקום שבו עמדה בתפילה, תמתין במקומה כשיעור של חצי דקה עד דקה, ואח”כ תחזור. ובשעת הצורך, כשהיא צריכה לחזור מיד למקומה, כגון שהיא עומדת במקום שמפריע למעבר, תמתין שניות אחדות, כשיעור מהלך ארבע אמות ואח”כ תחזור (מ”ב קכג, יא; כה”ח כ). ואם אינה רוצה לשוב למקומה, יכולה מיד אחר סיום אמירת “יהי רצון” ללכת לדרכה.
המתפללת במניין, תמתין במקום שכלו פסיעותיה עד שיגיע החזן לקדושה, ולכל הפחות עד שיתחיל החזן את חזרת הש”ץ (שו”ע קכג, ב). לדעת רוב הפוסקים, אין צריך להישאר ברגליים צמודות אחר שמסיימים לומר “עושה שלום” (מ”ב קכג, ו, באו”ה ושעה”צ שם). ויש אומרים, שטוב להישאר ברגליים צמודות עד שתחזור למקומה (קצוש”ע יח, יג).
