אשה שרגילה להתפלל תמיד שחרית או מנחה או שתיהן, והתעורר לה ספק ביום אחד אם התפללה את התפילה שהיא רגילה להתפלל או לא – כל זמן שלא עבר זמן תפילתה, תחזור ותתפלל מספק. ותתנה בליבה: אם כבר התפללתי – הרי זו תפילת נדבה, ואם לא התפללתי – הרי זו תפילת חובה. ואינה צריכה להוסיף ולחדש בה דבר, מפני שעצם זה שהיא יוצאת מן הספק הוא החידוש. ואף שאיננו מתפללים כיום בנדבה, במקרה זה, כדי לצאת מהספק, מתפללים. ואם באמצע תפילתה נזכרה שכבר התפללה, כיוון שעשתה בתחילת תפילתה תנאי, שאם כבר התפללה תהיה תפילתה נדבה, תמשיך להתפלל בנדבה עד הסוף, ותוסיף בקשה משלה, כדי להראות שאכן זו תפילת נדבה.
מי שחשבה שעדיין לא התפללה, והתחילה להתפלל על דעת שתפילתה חובה, ופתאום באמצע תפילתה נזכרה שכבר התפללה, תפסיק מיד את תפילתה. ואינה יכולה להמשיכה בנדבה, שכשם שאין קרבן שמקצתו חובה ומקצתו נדבה, כך אין תפילה שתחילתה לשם חובה וסופה לשם נדבה (שו”ע קז, א).
מי שחלמה באמצע תפילתה עד שהסתפקה באיזו ברכה היא נמצאת, כגון שהיא מתלבטת אם היא בברכה השישית או בברכה העשירית, תחזור לברכה השישית, ותתפלל משם ואילך (כדעת רוה”פ, כמובא בפניני הלכה תפילה יח, 3).
