הסופר צריך להיות ירא שמיים וישר, מפני שכשרות הכתיבה תלויה בהלכות רבות שרק הסופר יודע אם קיימן. לדוגמה, אם ישכח לכוון לכתוב לשם קדושת ספר התורה או התפילין או המזוזה, או ישכח לכוון לכתוב את אחת האזכרות לשם קדושת השם – כתיבתו פסולה (להלן הלכה ז), ואין למגיה או לקונה יכולת לדעת זאת. כמו כן, אם טעה בכתיבת פרשיות תפילין או מזוזה ותיקן אותן שלא כסדרן – נפסלו (להלן הלכה טו), וגם דבר זה לא ניכר כלפי חוץ. ואזי אם ימכור תפילין פסולות, נמצא שהקונה ממנו יניח בכל יום תפילין פסולות ולא יקיים את מצוותו. ואם עשה זאת במזוזה, נמצא שהקונה ממנו יגור בבית בלא מזוזה (שו”ע או”ח לב, כ). לפיכך, סופר ירא שמיים שכתיבתו בינונית עדיף על פני סופר שכתיבתו נאה אבל יש חשש שמעל בנאמנותו (ראו לעיל ד, יג).
על הסופר לכתוב באחריות מרובה, שאם הוסיף אות אחת או החסיר אות אחת, או אף חלק אחד של אות כקוצו של ‘י’, ספר התורה פסול (מנחות כט, א). כמו כן, יש מילים שנכתבות בכתיב מלא ויש בכתיב חסר, ואם שינה – פסול (שו”ע יו”ד רעה, ו). מסופר על רבי ישמעאל שאמר לתלמידו רבי מאיר, שהיה מתפרנס מכתיבת ספרי תורה: “בני, הוֵי זהיר במלאכתך, שמלאכתך מלאכת שמים היא, שמא אתה מחסר אות אחת או מייתר אות אחת – נמצאת מחריב את כל העולם כולו” (עירובין יג, א). מפני שלעיתים שינוי של אות משנה את משמעות המשפט באופן שיוצר חירוף כלפי שמיים, כגון שבמקום (ירמיהו י, י): “וַה’ אֱלֹוהִים אֱמֶת” כתב: ‘מת’ (רש”י). הוסיף המהר”ל (תפארת ישראל סז), שהתורה היא השורש הרוחני של העולם, כמו שאמרו חכמים (ברא”ר א, א) שהקב”ה הסתכל בתורה ועל פיה ברא את העולם, נמצא שכל שינוי אות בתורה פוגע בשורש הרוחני של העולם, ומתוך כך גורם לחורבן.
כדי שלא תיפול טעות בידי הסופר, אסרו עליו חכמים לכתוב אפילו אות אחת בספר התורה שלא מן הכתב, ולכן צריך שיניח לפניו ספר מדויק (תיקון סופרים), ויעתיק ממנו בדייקנות (מגילה יח, ב; קסת הסופר ד, ה). בנוסף, הורו הפוסקים שיקרא הסופר כל מילה בפיו לפני שיכתבנה (שו”ע יו”ד רעד, ב). עבר וכתב שלא מן הכתב, יש אומרים שלכתחילה אין לקרוא בספר בלא שיעשו הגהה יסודית לאותו חלק שכתב מן הזיכרון (ב”י שם; רשב”א וחידושי הרי”ם מגילה שם).
סופר שפרשיות התפילין והמזוזה שגורות בפיו, כיוון שהן קצרות ומוכרות, רשאי לכתוב אותן שלא מן הכתב תוך הוצאת כל מילה מפיו לפני שיכתבנה. אולם מצווה מן המובחר שאף הוא יכתוב אותן מתוך הכתב (מגילה שם; שו”ע או”ח לב, כט; לא; מ”ב קלד; קלו).
סופרים רבים כותבים כיום מתוך הכתב על ידי שקפים ו’שולחן אור’. הסופר מניח על גבי ‘שולחן אור’ שקף של עמודת ספר התורה, ומעליו מניח במדויק את הקלף, ומחמת האור, השקף נראה דרך הקלף, כך שהסופר קורא מתוך השקף ומעתיק ישירות לקלף, בלא חשש שיטעה.
הסופר צריך לכתוב ביד שבה הוא רגיל לכתוב, היינו בימין, ואיטר – ביד שמאל. ואם כתב ביד שאינו רגיל לכתוב בה – פסול, מפני שהמצווה היא לכתוב כדרך כתיבה ולא בשינוי; וכשם שהכותב בשבת ביד שמאל אינו עובר באיסור תורה ואינו חייב חטאת (התרומה רה; שו”ע או”ח לב, ה; יו”ד רעא, ז).
מצווה לכתוב כתיבה נאה וישרה, שנאמר (שמות טו, ב): “זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ” – “התנאה לפניו במצוות” (שבת קלג, ב; שו”ע יו”ד רעד, ג). מתקופת האחרונים החל להתפשט מנהג חסידות בקרב הסופרים לטבול לקריים לפני הכתיבה (ערוה”ש או”ח לב, מב. ראו פנה”ל שמחת הבית וברכתו ג, ט).
