הלכה למשה מסיני שספרי תורה, תפילין ומזוזות צריכים להיכתב על עור מעובד של בעלי חיים. כתבם על נייר או בד או על עור שאינו מעובד, פסולים (שבת עט, ב). הקלף צריך להיות מעור של בהמות, חיות או עופות טהורים, אבל עורות של חיות טמאות שאסורות באכילה, פסולים לכתיבת סת”ם, שנאמר (שמות יג, ט): “לְמַעַן תִּהְיֶה תּוֹרַת ה’ בְּפִיךָ”, דרשו חכמים – “מן המותר בפיך”. גם עורות של נבלות וטרפות ממינים טהורים כשרים, כי העיקר שיהיו ממין הכשר לאכילה. על עור דגים כשרים אין כותבים כתבי קודש, מפני שיש בו זוהמה (שבת קח, א; שו”ע או”ח לב, יב; יו”ד רעא, א).
הקלף הוא החומר הטבעי העמיד ביותר שניתן לכתוב עליו כראוי. בנוסף, הוא החומר הנעלה ביותר לכתיבה, שכל הניירות עשויים ממיני הצומח, ואילו הקלף נעשה ממין החי, שהוא למעלה ממדרגת הצומח. עם זאת, החיוניות שבבעלי החיים היא חיוניות חומרית גסה ונטולת דעת, והעור הוא החלק החיצוני של חיוניות זו. בכתיבת התורה על עורות בעלי חיים, אנו לומדים שהתורה מאירה ומדריכה את העולם כולו, ואף את הצד החיצוני של כוחות החיים העצומים שנראים חייתיים ובלא תבונה.
הלכה למשה מסיני שצריך לכתוב סת”ם על עור מעובד. אמרו חכמים ששלושה שלבים לעיבוד: מליח, קמיח ועפיץ (שבת עט, א).
א) מליח – מניחים את העור במלח כדי לשאוב ממנו את המיצים והחומצות שגורמים לו להירקב. בשלב זה גם משרים את העור בסיד כדי שישיר את השיער. ב) קמיח – משרים את העור במים עם קמח שעורים שתסיסתו מרחיבה את הנקבוביות כהכנה לקליטת מי העפצים. בשלב זה הוא נקרא ‘דיפתרא’ ופסול לסת”ם, כי אינו חזק ומכוּוץ, והדיו נוטה להימרח עליו. ג) עפיץ – משרים את העור במים עם עפצים טחונים, עד שהעור נעשה חזק ומכווץ. העיבוד צריך להיות לשם קדושת ספר תורה, כמבואר להלן (הלכה ו).
בימי הגלות, בספרד ובאשכנז החלו לבצע את כל העיבוד עד סיומו בעזרת סיד במקום בעפצים. היו גאונים שפסלו עורות אלו לסת”ם, אבל רובם המכריע של הראשונים, הורו שהעיקר הוא שהעור יֵצא מעובד באופן שהכתב ייקלט על העור בצורה טובה, ולכן מעמדו של עיבוד בסיד שווה לעיבוד בעפצים (שו”ע יו”ד רעא, ב).[2]
