שלושה סוגים של עור לכתיבה ישנם: גוויל, קלף ודוכסוסטוס. העור השלם נקרא גוויל, וניתן לחלקו לשניים – החלק החיצוני (האפידרמיס) נקרא קלף, והפנימי (הדרמיס) נקרא דוכסוסטוס. הגוויל כשר לכתיבת ספרי תורה ומזוזות ופסול לתפילין, וצריך לכתוב על צידו החיצוני היכן שהיה השיער. הדוכסוסטוס כשר לכתיבת מזוזה בלבד, וצריך לכתוב על הצד הנוטה לצד השיער. הקלף כשר לתפילין, ספרי תורה ומזוזות, כלומר הוא היחיד שכשר לכל כתבי הקודש, וצריך לכתוב על צידו הפנימי. שינה וכתב בקלף על צידו החיצוני או בגוויל ודוכסוסטוס על צידם הפנימי – פסול. יסוד הלכות אלו בהלכה למשה מסיני.
אולם לדעת כמה מגדולי הראשונים, מקום הקלף והדוכסוסטוס הפוך. לכאורה לפי זה אין אפשרות לצאת ידי כל השיטות, שכן תפילין צריך לכתוב רק על הקלף, והשאלה מהו הקלף. אולם למעשה, לפי הנוהג המקובל עוד מימות הראשונים לשייף את העור השלם (הגוויל) משני צדדיו ולהכין את מקום כתיבתו בצד הפנימי, נמצא שהנותר בידינו הוא קלף שכשר לכל השיטות לספרי תורה, תפילין ומזוזות, כמבואר בהערה.[3]
כאמור, אם שינה את צד הכתיבה פסול, אלא שנחלקו הראשונים בהגדרת הקלף והדוכסוסטוס. לרוב הראשונים, הקלף הוא החלק החיצוני (אפידרמיס) וחייבים לכתוב בצידו הפנימי, והדוכסוסטוס הוא החלק הפנימי (דרמיס) וחייבים לכתוב על הצד הנוטה לצד השיער, ולדעתם כך נאה לכתוב, על הצד שאינו נוגע בבשר או בשיער ממש (ר”ת בתוס’ שבת עט, ב; ר”ח, העיטור, סמ”ג, רא”ש, מרדכי, הגהמ”י, יראים, תרומה). וכן נפסק בשו”ע (או”ח לב, ז). מנגד, יש אומרים שהקלף הוא הפנימי, וצריך לכתוב על הצד שנגע בבשר, והדוכסוסטוס הוא החיצוני וצריך לכתוב על צד השיער. ולדעתם כך טבעי יותר – לכתוב על קצה העור או בצד הנוגע בבשר או בשיער (רב האי גאון, רמב”ם תפילין א, ז, ובשו”ת הרמב”ם רפט; העיטור, רמב”ן, רשב”א וריטב”א).
בפשטות, לגבי תפילין שחובה לכותבן על קלף, המחלוקת קוטבית ואין אפשרות לצאת ידי שתי השיטות, כי לדעת ר”ת ורוה”פ צריך לכתוב על החלק החיצוני (אפידרמיס) בצדו הפנימי, ולרמב”ם צריך לכתוב על החלק הפנימי (דרמיס) בצידו הפנימי. אולם כפי שיבואר, למעשה יוצאים לפי שתי השיטות:
כבר בתקופת הראשונים נהגו רבים שלא לחלק את העור (הגוויל) לשניים, אלא עיבדו וגירדו את העור משני צדדיו, וביארו הראשונים (ר”ת, רא”ש, מרדכי, מאירי, ר”ן ועוד), שלעורות אלו יש דין ‘קלף’, הואיל והסירו שכבה משמעותית מהצד הנוטה לבשר, וממילא בטל ממנו שם דוכסוסטוס, וכותבים על הצד הפנימי הנוטה לבשר, כשיטת ר”ת ורוה”פ. וכ”כ שו”ע (או”ח לב, ז). אמנם יש פוסקים שהזהירו שלא להסיר את כל השכבה הדקה החיצונית (אפידרמיס), שאם יסירו את כולה – בטל ממנו שם קלף, ודינו כדוכסוסטוס שפסול לתפילין וספר תורה (נשמת אדם יד; ערוה”ש לב, כ). הבעיה שבפועל פעמים רבות מסירים את כל השכבה הדקה החיצונית (אפידרמיס). אלא שביארו כמה מגדולי הראשונים, שגם אם הסירו את כולה, כיוון שהסירו גם הרבה מהצד הנוטה לבשר, כבר אין לו דין דוכסוסטוס אלא דינו כקלף. כ”כ הרא”ש (הל’ ס”ת ה), התרומה ומאירי. וכ”כ החת”ס (או”ח ג) למעשה. וכן עולה מדברי הראשונים שיובאו בהמשך, הסוברים שההבדל העיקרי בין גוויל לקלף תלוי בצד שהוכן לכתיבה, שאם הכינו את הצד הפנימי לכתיבה – הוא קלף.
קלף זה שלנו כשר גם לרמב”ם וסיעתו, שכן אם הסירו את כל האפידרמיס, אזי לדעתו נשאר קלף מהודר, וכותבים על הצד הפנימי הנוטה לבשר, כפי ההלכה לדעתו. אך לכאורה אם השאירו מעט מהאפידרמיס כבר אינו קלף אלא גוויל, ופסול לתפילין. אלא שביארו כמה מהפוסקים שהולכים בשיטת הרמב”ם, ובראשם הריטב”א (שבת עט, ב) בשם הרא”ה, שגם אם לא הסיר את השכבה החיצונית, כל זמן שהכין לכתיבה את הצד הנוטה לבשר, דינו כקלף ולא כגוויל, כי הגדרת הגוויל – שהכינו אותו לכתיבה בצד השיער, והגדרת הקלף – שהכינו אותו לכתיבה בצד הנוטה לבשר (חי’ המיוחסים לר”ן שבת עט, ב; חת”ס או”ח ג. וכך ביאר הרב עידוא אלבה בספרו ‘גויל וקלף’). ונראה שלכך התכוונו כל הראשונים שהגדירו גוויל ‘שלא נתקן מצד הבשר’, היינו שלא הוכשר לכתיבה מצד הבשר. ובכך עולה שהקלפים שלנו כשרים לשתי השיטות, ולכל השיטות צריך לכתוב על צידם הפנימי הנוטה לבשר.
כיום נוהגים לכתוב את הכל על קלף (כפי הנקרא בפינו, היינו המשויף משני צדדיו). כי הוא החזק והנוח ביותר לכתיבה, ומעדיפים את ההידור שבקלף הנאה ובכתיבה הנאה על פני ההידור של ספר תורה בגוויל ומזוזה בדוכסוסטוס (רמ”א יו”ד רעא, ג; שולחן גבוה יט; ערוה”ש כא-כב). ורק יחידים מהדרים לכתוב ספר תורה על גוויל ומזוזה על דוכסוסטוס.
