צריך הסופר להיזהר בכתיבת האותיות, שלא תשתנה שום אות מצורתה ולא תדמה לאות אחרת. לכל אות יש מרכיבים בסיסיים ששינוי בהם משנה את צורתה ופוסל אותה, ומרכיבים שנועדו להוסיף לה נוי, והעדרם אינו משנה את צורתה ואינו פוסל אותה (כמבואר בהרחבה בב”י ושו”ע או”ח לו, ומ”ב שם).
ישנם שלושה מנהגים עיקריים בצורת האותיות: כתב ‘בית יוסף’ (המבואר בב”י או”ח לו), בו נוהגים רוב יוצאי אשכנז. כתב האר”י, שבו נוהגות רוב החסידויות. כתב האר”י זהה בעיקרו לכתב ‘בית יוסף’, אך יש בו שינויים קלים בשבע אותיות (א, ו, ח, ע, צ, ץ, ש). המנהג השלישי הוא הכתב שבו נוהגים יוצאי ספרד (מכוּנה ‘ווליש’), והוא כתב מעוגל יותר ופחות מהוקצע. לכן כתיבתו אורכת פחות זמן, ובהתאם לכך מחירו נמוך בכשליש מהכתבים האחרים.
אותיות כתב ‘בית יוסף’:
אותיות כתב האר”י:
אותיות כתב ספרדי:
לכתחילה, נכון לכל אדם להמשיך במנהג אבותיו, ולרכוש ספר תורה, תפילין ומזוזות כמנהגם, אולם מצד הדין ניתן לצאת ידי חובה בכל אחד מהכתבים, וכן מותר לכל בני העדות לעלות לספר תורה בכל אחד מסוגי הכתב, ומי שנצרך להניח תפילין של חברו, רשאי להניח תפילין של בן עדה אחרת בברכה (עי’ לעיל ד, ט, 12).[7]
