פעמים שאירעו טעויות בכתיבת ספר התורה, ולא ניתן היה לתקנן על ידי מחיקה, מפני שהיה צריך למחוק שם מילים רבות. במצבים אלו הפתרון הוא לקדור (לחתוך) מהקלף את הקטע שבו הטעות, להדביק במקומו קלף (טלאי) מלמטה, ועל הקלף המודבק לכתוב את מה שצריך בלא טעויות (רמ”א יו”ד רפ, א; קסת הסופר יח, ד-ה).
אלא שאם הבעיה נוצרה עקב כתיבת שם קדוש שלא במקומו, יש אומרים שמשום כבודו של השם – אסור לקודרו (רמ”א רעה, א; ש”ך ג), אלא יש להסיר את היריעה כולה, שבה יש בדרך כלל כארבע עמודות, לגנוז אותה ולכתוב מחדש על יריעה חדשה את העמודות הנצרכות. ויש אומרים שכדי להציל את היריעה מגניזה, מותר לקדור את השם ולגונזו (ט”ז יו”ד רעו, ז; נחלת שבעה לז). למעשה, בשעת הצורך נוהגים להקל לחתוך את הקלף שעליו השם עם עוד כמה מילים כפי הצורך, ומדביקים שם טלאי מקלף, ועליו כותבים כראוי (בני יונה, קסת הסופר יא, ח; יג; לשכ”ה כג). וככל שיודעים להדביק את הטלאי באופן שמתאחה יפה יותר עם הקלף, כך ניתן יותר לסמוך על עצה זו.[10]
יש סוברים שכאשר אירעה טעות בשם קדוש, במקום לקדור את מקום השם עם עוד מילים, דבר ששנוי במחלוקת, עדיף להסיר את השם על ידי קילופו. היינו שסופר אומן יסיר את השכבה העליונה של הקלף עם השם שכתוב עליה, ויגנוז אותה, וכך יוכלו לכתוב על הקלף את מה שצריך (שו”ת מהר”י לבית לוי פא; בית דוד). ויש סוברים שאין לעשות כן, שמא יימחק חלק מהשם בעת הקילוף. ועוד, שאולי זה נחשב כמי שכותב ספר חציו על הקלף וחציו על דוכסוסטוס, שפסול. ועוד, שיש לחשוש שמקום הקלף שעליו השם נכתב התקדש ואסור לכתוב עליו מילים אחרות (תוס’ ערכין ו, א, ‘יגוד’; תשב”ץ א, קמט; מ”א לב, כו; בני יונה, קסת הסופר יא, יא). כיום, סופרים מומחים נוהגים לקלוף (קול יעקב רעו, כח-כט; ועי’ יריעות שלמה טו, 34). ורבים מיוצאי אשכנז אינם נוהגים לקלוף.
התברר לסופר ששכח לכתוב מילה או כמה מילים בספר התורה, בעבר נהגו לתקן זאת על ידי ‘תלייה’, כלומר כתיבת החסר בין השורות, מעל המקום שבו הסתיימה המילה הקודמת (שו”ע יו”ד רעו, א). וצריך לשרטט תחילה את המקום שבו תולים את המילה (קסת הסופר ג, ה. בתפילין ובמזוזות אין מועיל לתלות, הואיל וצריך לכותבן כסדרן).
אולם בימי האחרונים נהגו שלא לתלות מילה בין השורות (בני יונה רעו, ט; לשכת הסופר י, י). כמו כן, בעבר היו מקילים בשעת הצורך לכתוב כמה אותיות מחוץ לשורה, ובימי האחרונים נהגו שלא לעשות זאת (שו”ת גינת ורדים או”ח ב, ד). ונראה שנהגו להחמיר בכך בימי האחרונים, מפני שהכלל היסודי של כתיבת סת”ם הוא שהכתיבה צריכה להיות ‘כתיבה תמה’ (מנחות לד, א), ולאחר שהחלו להשתמש בדפוס, והתרגלו לשורות ישרות, כתיבה בין העמודות או בין השורות אינה נחשבת לכתיבה תמה.
