כותבים את כתבי הסת”ם בעזרת קולמוס שקולט את הדיו מן הקסת. כל הקולמוסים כשרים, אולם רבים נהגו לכתוב בקולמוס מִקָנה שצומח ליד מקווה מים, שיש בו רכות וגמישות. אמרו חכמים (תענית כ, ב): “לעולם יהא אדם רך כקנה ואל יהא קשה כארז, ולפיכך זכה קנה ליטול הימנה קולמוס לכתוב בו ספר תורה, תפילין ומזוזות”. אך כאמור כל הקולמוסים כשרים, ובאשכנז נהגו לכתוב בקולמוס מנוצה או ברזל (בני יונה רעא, כד; קסת הסופר ג, ו). כיום פותחו קולמוסים קרמיים חזקים ורכים כאחד, שהכתיבה בהם טובה יותר. וכיוון שהעיקר הוא שהכתיבה תהיה נאה, עדיף להשתמש בהם.
לאחר המצאת הדפוס התעוררה שאלה, האם אפשר לכתוב את ספרי התורה על ידי דפוס (בֶּלֶט). יש אומרים שמותר, שכן הדפוס הוא כעין החתמה בחותמת שנחשבת כתיבה. כלומר, האותיות בולטות ועליהן שמים דיו, והסופר מוריד אותן על הקלף. לשיטתם פעולה זו נחשבת ככתיבה, משום שאין הבדל בין הורדת הדיו לקלף על ידי קולמוס או על ידי חותמת. ואף יתרון יש לכך, שאותיות הדפוס סודרו בדייקנות מתוך הכתב, ולאחר מכן לא תהיה בהן טעות. בנוסף, כאשר פעולת הכתיבה נעשית בפעם אחת, קל יותר לכוון, שכן כוונה אחת לשם קדושת הספר וקדושת השמות תועיל לכמה עמודים, בלא שיהיה זמן למחשבות זרות לפגום בכוונה. לגבי תפילין ומזוזות הבעיה יותר קשה, שכן הן צריכות להיכתב כסדרן, וייתכן שלשיטתם ההיתר לכותבן הוא רק אם ייכתבו בדפוס גלגלת של אות אחר אות.
מנגד, יש אומרים שספר תורה צריך להיכתב ביד, שנאמר (דברים לא, יט): “וְעַתָּה כִּתְבוּ לָכֶם”, ודרך הכתיבה היא בציור האות על ידי משיכת הקולמוס ולא על ידי חותמת או דפוס. עוד טענו, שאף אם נחשיב זאת כעין כתיבה, הרי זו כתיבה ב’גרמא’, היינו שאדם עשה פעולה אחת של הורדת הדפוס על היריעה, והכתיבה כמו נעשית מאליה. ויש שהוסיפו שצריך לכוון ‘לשמה’ לפני כתיבת כל אחד מהשמות, וכאן הכוונה מובלעת בתוך כתיבת כל היריעה. עוד חששו, שמא אם יתירו דפוס, גם אנשים שפסולים לכתיבת סת”ם (לעיל הלכה א) יעשו ספרים, וירבו הספרים הפסולים.
למעשה, אף שכמחצית מהפוסקים הקילו לכתוב סת”ם בדפוס, כיוון שרבים סוברים שהדפוס פסול לכתיבת סת”ם, ודיני הכתיבה מהתורה, יש להחמיר.[6]
מנגד, רבים פסלו שימוש בדפוס לסת”ם, משום שהכתיבה היא שהסופר כותב את האות בידו, ואף חקיקת ירכות נעשית באופן שיוצר את האות בהכאה מהצד השני, ולכן נחשבת כתיבה. מה שאין כן חותמת או דפוס, שהם כהדבקה של תמונה על הקלף, וזה כעין גרמא. ועוד הוסיפו את הנימוקים המובאים למעלה. כ”כ מהרשד”ם (יו”ד קפד), ב”ח (או”ח תרצא, ד), חוות יאיר קפד, א”ר (או”ח תרצא, ה), בני יונה (הקצר רעא, כה; ובארוך ה), זרע אמת ב, קיז, ברכ”י (או”ח תרצא, א), עיקרי הד”ט (או”ח לו, נג), חת”ס (גיטין כ, א), לשכת הסופר (כח, ב; ז), דעת קדושים (רעא, ט), ספר סת”ם לרש”ק סא, פסקי הלכות, שאילת דוד (ח”א סימן ז), משפטי עוזיאל ו, עח, יחוה דעת (ו, נז). וכיוון שהדין מדאורייתא, יש להחמיר כמותם.
