כאשר אחת האותיות פסולה, נפסל כל הספר או הפרשיה. שלושה סוגים עיקריים של פסולים ישנם באותיות: האחד, שאות אחת נדמית לחברתה, ויש אותיות שמועדות לכך, כגון ו-י, ו-ן, כ-ב, ד-ר, נ-ג, נ-כ, מ-ם, ס-ם (שבת קג, ב). השני, שחסר אחד האיברים הבסיסיים של האות, ואפילו קוצו של ‘י’. השלישי, ניתוק בין מרכיבי האות, באופן שמרכיב בסיסי של האות ניתק מעיקרה. במיוחד יש לשים לב שלא יהיה ניתוק באות שמורכבת מכמה איברים, כדוגמת ‘א’, ‘ש’, ‘ע’. מנגד, ישנן שתי אותיות שמורכבות משני חלקים נפרדים – ‘ה’ ו’ק’, ובהן אם נוצר חיבור בין הרגל לגג – פסולות (שו”ע או”ח לו, ב).
אם התעורר ספק לגבי צורת אות, כגון שרגלה של אות ‘ו’ קצרה עד שאולי היא נדמית ל’י’, או שהגג והמושב של ‘נ’ התארכו עד שהיא אולי נדמית ל’כ’, מכריעים על פי ‘שאלת תינוק’, שהוא “לא חכם ולא טיפש”, והוא קובע איזו אות היא. כלומר, שואלים ילד קטן שאינו חכם, היינו שאינו יודע להבין מתוך ההקשר איזו אות צריכה להיות כתובה שם. ומנגד, אינו טיפש, שהוא כבר יודע לקרוא היטב את האותיות, ולא יטעה לקרוא אות שכתובה כראוי כאות אחרת. אם אמר את האות שצריכה להיות שם – כשר, ואם לא – פסול (מנחות כט, ב). כיוון ששואלים ילד שאינו חכם להבין את ההקשר, אין צורך לכסות את האותיות שסביב האות המסופקת. כאשר צורת האות קיימת, אלא שנכתבה שלא כהלכה, כגון שיש ניתוק בין גג ה’ד’ לרגלה, לא שואלים תינוק, כי למרות שתינוק יראה שמדובר ב’ד’, הואיל וחלקיה אינם מחוברים – פסולה (שו”ע ורמ”א או”ח לב, טז. ועי’ ט”ז לב, י; מ”ב נא).
צריך להניח רווח כדי שיעור אות קטנה (אות ‘י’) בין מילה למילה, כדי שיהיה ברור שאלו שתי מילים. טעה הסופר והצמיד שתי מילים זו לזו עד שנראות כמילה אחת, או שהשאיר רווח באמצע מילה עד שהיא נראית כשתי מילים – פסול. ואם יש ספק אם הן נראות כשתי מילים או כמילה אחת, עושים ‘שאלת תינוק’, אם יקרא כראוי – כשר, ואם לא – פסול (שו”ע יו”ד רעד, ד; ט”ז ב; רמ”א או”ח לב, לב; מ”ב קמג).[8]
