צריך לעבד את העור לשם המצווה שמתכוונים לקיים בו, ואם לא עיבד את העור לשם המצווה – פסול (גיטין נד, ב). לפיכך, צריך לומר בתחילת העיבוד: “עורות אלו אני מעבד לשם ספר תורה” או “לשם תפילין” או “לשם מזוזה”. עיבד את הקלף לשם מזוזה – פסול לתפילין, כי קדושת תפילין חמורה מקדושת מזוזה. עיבד לשם תפילין – פסול לספר תורה, כי קדושת ספר תורה חמורה מקדושת תפילין. אבל אם עיבד לשם ספר תורה כשר לתפילין או למזוזות, לפיכך נוהגים לעבד תמיד לשם ספר תורה.
אסור להשתמש שימוש חול בקלף שעוּבד לשם כתיבת סת”ם. ואם משערים שאולי יצטרכו להשתמש בשיירי העור לצורכי חול, כגון לכתיבת גט או לאימונים לכתיבת סת”ם, אפשר להוסיף תנאי, ולומר: “עורות אלו אני מעבד לשם ספר תורה, ואני מתנה שאם ארצה – אוכל לשנותם לכל דבר”, ועל ידי כך יוכלו להשתמש בהם גם לצורכי חול (שו”ע יו”ד רעא, א; או”ח לב, ח; מ”ב כו-כז). אך אם התחיל לכתוב על הקלף דברים שבקדושה, כבר אין מועיל התנאי שהתנה, ואסור להשתמש בשאר הקלף לדברי חול (מ”ב מב, כג).
כיוון שהעיבוד צריך להיות לשם מצווה, הוא צריך להתבצע על ידי יהודי. בשעת הדחק, אפשר לעבד על ידי נוכרי, ובתנאי שיהודי יהיה נוכח בתחילת העיבוד ויאמר לנוכרי לכוון לשם ספר תורה, ואף ישתתף איתו בהכנסת העור לסיד (שו”ע ורמ”א או”ח לב, ט).
