י – סת”ם

א – הסופר הכשר לכתיבה

התורה ניתנה לכל ישראל, גברים ונשים כאחד, אולם מלאכת כתיבת סת”ם – ספרי תורה, תפילין ומזוזות, הוטלה על הגברים שנצטוו להניח תפילין. שנאמר (דברים ו, ח-ט): “וּקְשַׁרְתָּם לְאוֹת עַל יָדֶךָ וְהָיוּ לְטֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ. וּכְתַבְתָּם עַל מְזֻזוֹת בֵּיתֶךָ וּבִשְׁעָרֶיךָ”, דרשו חכמים (גיטין מה, ב): “כל שישנו בקשירה ישנו בכתיבה, וכל שאינו בקשירה אינו בכתיבה”. לפיכך, נשים שאינן חייבות בקשירת (הנחת) תפילין אינן כותבות תפילין ומזוזות, וכן אינן כותבות ספרי תורה, שנלמדו מתפילין בגזירה שווה (רא”ש). וכן דין קטנים ונוכרים, שאינם כשרים לכתיבת סת”ם.

יהודי ‘מומר’ או ‘מוֹסֵר’ – פסול לכתיבת סת”ם (גיטין מה, ב; שו”ע או”ח לט, א; יו”ד רפא, ג). ‘מומר’ הוא יהודי שפרק מעצמו את עול המצוות. ואף אם פריקת עול המצוות היתה להנאתו בלא רצון להתריס, כיוון שהפקיע את עצמו מכלל המצוות, אינו בכלל הקושרים תפילין, ופסל את עצמו מלהיות סופר סת”ם. ‘מוסר’ הוא יהודי שבוגד בעמו ומוסר את אחיו או את ממונם לגויים עריצים. ואף אם יקיים מצוות, בהחלטתו לבגוד בעמו הפקיע את עצמו מכלל ישראל ומהתורה, ופסל את עצמו לכתיבת סת”ם.

גם ישראל שעובד עבודה זרה נקרא ‘מומר’ ופסול לכתיבת סת”ם, ואף אם הוא מקיים חלק מהמצוות, כיוון שהוא עובד עבודה זרה, הפקיע את עצמו מכלל ישראל החייבים במצוות ה’. כמו כן, העובר עבירה אחת להכעיס ובפרהסיה, אפילו הוא מקיים מצוות אחרות, כיוון שהחליט לעשות מעשה של התרסה כנגד האמונה והתורה, נקרא ‘מומר’ ופסול לכתיבת סת”ם.^[1]

ב – הסופר והכתיבה

הסופר צריך להיות ירא שמיים וישר, מפני שכשרות הכתיבה תלויה בהלכות רבות שרק הסופר יודע אם קיימן. לדוגמה, אם ישכח לכוון לכתוב לשם קדושת ספר התורה או התפילין או המזוזה, או ישכח לכוון לכתוב את אחת האזכרות לשם קדושת השם – כתיבתו פסולה (להלן הלכה ז), ואין למגיה או לקונה יכולת לדעת זאת. כמו כן, אם טעה בכתיבת פרשיות תפילין או מזוזה ותיקן אותן שלא כסדרן – נפסלו (להלן הלכה טו), וגם דבר זה לא ניכר כלפי חוץ. ואזי אם ימכור תפילין פסולות, נמצא שהקונה ממנו יניח בכל יום תפילין פסולות ולא יקיים את מצוותו. ואם עשה זאת במזוזה, נמצא שהקונה ממנו יגור בבית בלא מזוזה (שו”ע או”ח לב, כ). לפיכך, סופר ירא שמיים שכתיבתו בינונית עדיף על פני סופר שכתיבתו נאה אבל יש חשש שמעל בנאמנותו (ראו לעיל ד, יג).

על הסופר לכתוב באחריות מרובה, שאם הוסיף אות אחת או החסיר אות אחת, או אף חלק אחד של אות כקוצו של ‘י’, ספר התורה פסול (מנחות כט, א). כמו כן, יש מילים שנכתבות בכתיב מלא ויש בכתיב חסר, ואם שינה – פסול (שו”ע יו”ד רעה, ו). מסופר על רבי ישמעאל שאמר לתלמידו רבי מאיר, שהיה מתפרנס מכתיבת ספרי תורה: “בני, הוֵי זהיר במלאכתך, שמלאכתך מלאכת שמים היא, שמא אתה מחסר אות אחת או מייתר אות אחת – נמצאת מחריב את כל העולם כולו” (עירובין יג, א). מפני שלעיתים שינוי של אות משנה את משמעות המשפט באופן שיוצר חירוף כלפי שמיים, כגון שבמקום (ירמיהו י, י): “וַה’ אֱלֹוהִים אֱמֶת” כתב: ‘מת’ (רש”י). הוסיף המהר”ל (תפארת ישראל סז), שהתורה היא השורש הרוחני של העולם, כמו שאמרו חכמים (ברא”ר א, א) שהקב”ה הסתכל בתורה ועל פיה ברא את העולם, נמצא שכל שינוי אות בתורה פוגע בשורש הרוחני של העולם, ומתוך כך גורם לחורבן.

כדי שלא תיפול טעות בידי הסופר, אסרו עליו חכמים לכתוב אפילו אות אחת בספר התורה שלא מן הכתב, ולכן צריך שיניח לפניו ספר מדויק (תיקון סופרים), ויעתיק ממנו בדייקנות (מגילה יח, ב; קסת הסופר ד, ה). בנוסף, הורו הפוסקים שיקרא הסופר כל מילה בפיו לפני שיכתבנה (שו”ע יו”ד רעד, ב). עבר וכתב שלא מן הכתב, יש אומרים שלכתחילה אין לקרוא בספר בלא שיעשו הגהה יסודית לאותו חלק שכתב מן הזיכרון (ב”י שם; רשב”א וחידושי הרי”ם מגילה שם).

סופר שפרשיות התפילין והמזוזה שגורות בפיו, כיוון שהן קצרות ומוכרות, רשאי לכתוב אותן שלא מן הכתב תוך הוצאת כל מילה מפיו לפני שיכתבנה. אולם מצווה מן המובחר שאף הוא יכתוב אותן מתוך הכתב (מגילה שם; שו”ע או”ח לב, כט; לא; מ”ב קלד; קלו).

סופרים רבים כותבים כיום מתוך הכתב על ידי שקפים ו’שולחן אור’. הסופר מניח על גבי ‘שולחן אור’ שקף של עמודת ספר התורה, ומעליו מניח במדויק את הקלף, ומחמת האור, השקף נראה דרך הקלף, כך שהסופר קורא מתוך השקף ומעתיק ישירות לקלף, בלא חשש שיטעה.

הסופר צריך לכתוב ביד שבה הוא רגיל לכתוב, היינו בימין, ואיטר – ביד שמאל. ואם כתב ביד שאינו רגיל לכתוב בה – פסול, מפני שהמצווה היא לכתוב כדרך כתיבה ולא בשינוי; וכשם שהכותב בשבת ביד שמאל אינו עובר באיסור תורה ואינו חייב חטאת (התרומה רה; שו”ע או”ח לב, ה; יו”ד רעא, ז).

מצווה לכתוב כתיבה נאה וישרה, שנאמר (שמות טו, ב): “זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ” – “התנאה לפניו במצוות” (שבת קלג, ב; שו”ע יו”ד רעד, ג). מתקופת האחרונים החל להתפשט מנהג חסידות בקרב הסופרים לטבול לקריים לפני הכתיבה (ערוה”ש או”ח לב, מב. ראו פנה”ל שמחת הבית וברכתו ג, ט).

ג – העור ועיבודו

הלכה למשה מסיני שספרי תורה, תפילין ומזוזות צריכים להיכתב על עור מעובד של בעלי חיים. כתבם על נייר או בד או על עור שאינו מעובד, פסולים (שבת עט, ב). הקלף צריך להיות מעור של בהמות, חיות או עופות טהורים, אבל עורות של חיות טמאות שאסורות באכילה, פסולים לכתיבת סת”ם, שנאמר (שמות יג, ט): “לְמַעַן תִּהְיֶה תּוֹרַת ה’ בְּפִיךָ”, דרשו חכמים – “מן המותר בפיך”. גם עורות של נבלות וטרפות ממינים טהורים כשרים, כי העיקר שיהיו ממין הכשר לאכילה. על עור דגים כשרים אין כותבים כתבי קודש, מפני שיש בו זוהמה (שבת קח, א; שו”ע או”ח לב, יב; יו”ד רעא, א).

הקלף הוא החומר הטבעי העמיד ביותר שניתן לכתוב עליו כראוי. בנוסף, הוא החומר הנעלה ביותר לכתיבה, שכל הניירות עשויים ממיני הצומח, ואילו הקלף נעשה ממין החי, שהוא למעלה ממדרגת הצומח. עם זאת, החיוניות שבבעלי החיים היא חיוניות חומרית גסה ונטולת דעת, והעור הוא החלק החיצוני של חיוניות זו. בכתיבת התורה על עורות בעלי חיים, אנו לומדים שהתורה מאירה ומדריכה את העולם כולו, ואף את הצד החיצוני של כוחות החיים העצומים שנראים חייתיים ובלא תבונה.

הלכה למשה מסיני שצריך לכתוב סת”ם על עור מעובד. אמרו חכמים ששלושה שלבים לעיבוד: מליח, קמיח ועפיץ (שבת עט, א).
א) מליח – מניחים את העור במלח כדי לשאוב ממנו את המיצים והחומצות שגורמים לו להירקב. בשלב זה גם משרים את העור בסיד כדי שישיר את השיער. ב) קמיח – משרים את העור במים עם קמח שעורים שתסיסתו מרחיבה את הנקבוביות כהכנה לקליטת מי העפצים. בשלב זה הוא נקרא ‘דיפתרא’ ופסול לסת”ם, כי אינו חזק ומכוּוץ, והדיו נוטה להימרח עליו. ג) עפיץ – משרים את העור במים עם עפצים טחונים, עד שהעור נעשה חזק ומכווץ. העיבוד צריך להיות לשם קדושת ספר תורה, כמבואר להלן (הלכה ו).

בימי הגלות, בספרד ובאשכנז החלו לבצע את כל העיבוד עד סיומו בעזרת סיד במקום בעפצים. היו גאונים שפסלו עורות אלו לסת”ם, אבל רובם המכריע של הראשונים, הורו שהעיקר הוא שהעור יֵצא מעובד באופן שהכתב ייקלט על העור בצורה טובה, ולכן מעמדו של עיבוד בסיד שווה לעיבוד בעפצים (שו”ע יו”ד רעא, ב).^[2]

ד – קלף גוויל ודוּכְסוּסְטוּס

שלושה סוגים של עור לכתיבה ישנם: גוויל, קלף ודוכסוסטוס. העור השלם נקרא גוויל, וניתן לחלקו לשניים – החלק החיצוני (האפידרמיס) נקרא קלף, והפנימי (הדרמיס) נקרא דוכסוסטוס. הגוויל כשר לכתיבת ספרי תורה ומזוזות ופסול לתפילין, וצריך לכתוב על צידו החיצוני היכן שהיה השיער. הדוכסוסטוס כשר לכתיבת מזוזה בלבד, וצריך לכתוב על הצד הנוטה לצד השיער. הקלף כשר לתפילין, ספרי תורה ומזוזות, כלומר הוא היחיד שכשר לכל כתבי הקודש, וצריך לכתוב על צידו הפנימי. שינה וכתב בקלף על צידו החיצוני או בגוויל ודוכסוסטוס על צידם הפנימי – פסול. יסוד הלכות אלו בהלכה למשה מסיני.

אולם לדעת כמה מגדולי הראשונים, מקום הקלף והדוכסוסטוס הפוך. לכאורה לפי זה אין אפשרות לצאת ידי כל השיטות, שכן תפילין צריך לכתוב רק על הקלף, והשאלה מהו הקלף. אולם למעשה, לפי הנוהג המקובל עוד מימות הראשונים לשייף את העור השלם (הגוויל) משני צדדיו ולהכין את מקום כתיבתו בצד הפנימי, נמצא שהנותר בידינו הוא קלף שכשר לכל השיטות לספרי תורה, תפילין ומזוזות, כמבואר בהערה.^[3]

ה – שרטוט וקלף משוח

הלכה למשה מסיני שצריך לשרטט את הקו העליון של כל השורות בספרי תורה ובמזוזות לפני כתיבתם. טעה וכתב בלא שרטוט, אפילו הצליח לכתוב ישר כסרגל – פסול. ואף אם ישרטט לאחר הכתיבה לא יועיל, הואיל וכתב בלא שרטוט. השרטוט צריך להיעשות על ידי שריטה שעושים בקלף על ידי חרט (סכין קהה), ולא על ידי עט או עיפרון שמשאיר צבע על הקלף (מנחות לב, ב; רמב”ם תפילין א, יב; שו”ע יו”ד רעא, ה).

לכתחילה טוב לשרטט לשם מצוות כתיבת ספר תורה או מזוזה, אך אם שרטט שלא לשמה – כשר (באו”ה לב, ח, ‘בתחילת’). לכתחילה משרטטים גם את הצדדים, כדי לסייע לסופר ליישר את השורות בתחילתן ובסיומן (רמ”א או”ח לב, ו).

תפילין אינן צריכות שרטוט, מפני שפרשיות התפילין מחופות בעור הבתים, ולכן אין הקפדה שייכתבו בקו ישר כמו בספר תורה (שו”ע או”ח לב, ו). אבל מדברי חכמים יש לשרטט את השורה הראשונה, ועל פיה יְיַשר הסופר את שאר השורות. שכן הורו חכמים לגבי כל הפסוקים, שמשום כבודם, כל הבא לכתוב שלוש מילים ויותר מפסוק, ישרטט את השורה הראשונה, כדי שלא יכתבן עקום (גיטין ו, ב; רמב”ם תפילין ז, טז; לעיל ח, י). ואין להחמיר לשרטט את כל השורות, מפני שאמרו חכמים (ירושלמי שבת א, ב): “כל מי שהוא פטור מן הדבר ועושהו – נקרא הדיוט”. אבל אם הוא רוצה לשרטט את כל השורות כדי לכתוב את התפילין בכתיבה יפה יותר, אינו נקרא הדיוט, הואיל ואינו עושה זאת כחובה מתוך טעות, אלא כדי לייפות את הכתב (שועה”ר או”ח לב, ח). וכן המנהג.

היו סופרים שנהגו למשוח את הקלף במין משיחה לבנה, כדי לייפות את הקלף ולהקל על משיכת הקולמוס. יש אומרים שיש בכך הידור מצווה, משום שעל ידי כך הכתיבה יפה יותר, וכל דבר שבא לייפות את הכתיבה אינו חוצץ (פנים מאירות ג, לב). אלא שאם מושחים את הקלף בשכבה עבה, היא נוטה להתפורר במשך הזמן והאותיות שעליה מתבקעות ונופלות. לכן צריך להעביר מטלית על הקלף המשוח ולקנח אותו היטב, כדי להסיר את מה שאינו דבוק היטב, ומה שיישאר נעשה גוש אחד עם הקלף ואינו חוצץ (שערי תשובה או”ח לב, ו). מנגד, יש אומרים שמשיחה זו מהווה חציצה, ורק אם הדיו עובר דרך המשיחה הלבנה ונספג בקלף, כך שגם אם יקלפו את המשיחה יישארו האותיות על הקלף – הספר כשר. אבל אם כשיקלפו את המשיחה הדיו ייפול – הספר פסול (בני יונה).

למעשה, כיוון שהדבר שנוי במחלוקת, אין להשתמש בקלפים משוחים (קסת הסופר ב, יב). אך אין להימנע מלקרוא בספר תורה משוח ולברך עליו, שכן יש סוברים שאפשר לברך גם על ספר תורה פסול (להלן טו, יח). אבל לגבי תפילין ומזוזות יש להחמיר, כי לכל הדעות אין יוצאים בפרשיות פסולות (יחו”ד ו, נה). בנוסף, בעת גלילת הפרשיות כדי להכניסן לבתים, יש חשש שהמשיחה תיסדק והאותיות ייפסלו.

ו – כוונת העיבוד

צריך לעבד את העור לשם המצווה שמתכוונים לקיים בו, ואם לא עיבד את העור לשם המצווה – פסול (גיטין נד, ב). לפיכך, צריך לומר בתחילת העיבוד: “עורות אלו אני מעבד לשם ספר תורה” או “לשם תפילין” או “לשם מזוזה”. עיבד את הקלף לשם מזוזה – פסול לתפילין, כי קדושת תפילין חמורה מקדושת מזוזה. עיבד לשם תפילין – פסול לספר תורה, כי קדושת ספר תורה חמורה מקדושת תפילין. אבל אם עיבד לשם ספר תורה כשר לתפילין או למזוזות, לפיכך נוהגים לעבד תמיד לשם ספר תורה.

אסור להשתמש שימוש חול בקלף שעוּבד לשם כתיבת סת”ם. ואם משערים שאולי יצטרכו להשתמש בשיירי העור לצורכי חול, כגון לכתיבת גט או לאימונים לכתיבת סת”ם, אפשר להוסיף תנאי, ולומר: “עורות אלו אני מעבד לשם ספר תורה, ואני מתנה שאם ארצה – אוכל לשנותם לכל דבר”, ועל ידי כך יוכלו להשתמש בהם גם לצורכי חול (שו”ע יו”ד רעא, א; או”ח לב, ח; מ”ב כו-כז). אך אם התחיל לכתוב על הקלף דברים שבקדושה, כבר אין מועיל התנאי שהתנה, ואסור להשתמש בשאר הקלף לדברי חול (מ”ב מב, כג).

כיוון שהעיבוד צריך להיות לשם מצווה, הוא צריך להתבצע על ידי יהודי. בשעת הדחק, אפשר לעבד על ידי נוכרי, ובתנאי שיהודי יהיה נוכח בתחילת העיבוד ויאמר לנוכרי לכוון לשם ספר תורה, ואף ישתתף איתו בהכנסת העור לסיד (שו”ע ורמ”א או”ח לב, ט).

ז – כוונת הכתיבה

כתיבת סת”ם צריכה להיות לשם קדושת הסת”ם. לפיכך, לפני תחילת כתיבת ספר התורה צריך הסופר לומר: “ספר זה אני כותב לשם קדושת ספר תורה”. וכן הדין לגבי תפילין ומזוזה, שלפני כתיבתן צריך לומר: “לשם קדושת תפילין” או “לשם קדושת מזוזה”. כתב אפילו אות אחת לפני שאמר זאת, הספר או הפרשיות פסולים. האמירה שהסופר אומר בתחילת הכתיבה – מועילה לכל משך הכתיבה, גם אם היא תימשך שנים, שכל מה שהוא כותב – על פי כוונתו הראשונה הוא כותב (שו”ע יו”ד רעד, א; קסת הסופר ד, א). אמנם טוב שלאחר כל הפסקה, לפני שימשיך בכתיבתו, יחזור ויאמר את הנוסח שאמר בתחילה (מ”ב לב, צב; קול יעקב רעד, ה). כאשר סופר אחר נצרך להשלים או לתקן את הספר או הפרשיות, אפילו באות אחת, חובה עליו לומר שהוא כותב לשם קדושתם, כי כוונת הסופר הראשון אינה מועילה לו (ברכ”י יו”ד רעד, א; מ”ב לב, צג-צד; קסת הסופר ד, ג).

נוסף על הכוונה הכללית לשם קדושת סת”ם, לפני כתיבת כל ‘אזכרה’, היינו שם קדוש, חובה על הסופר לקדש את האזכרה ולומר: “לשם קדושת השם”. ואם לא קידש את האזכרות – פסול (שו”ע יו”ד רעו, ב. להלן יא, ג, יבואר מהם השמות הקדושים). בשמות שיש לגביהם ספק, צריך להתנות שאם הם קדושים הוא כותבם לשם קדושת השם (קסת הסופר י, ז).

לגודל קדושת השם, אסור להפסיק באמצע כתיבתו, ואפילו מלך ישראל שואל בשלומו, לא ישיבנו. הכותב שני שמות קדושים או יותר ברצף, כגון בפסוק (דברים ו, ד): “שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה’ אֱלֹוהֵינוּ ה’ אֶחָד” – אמירה אחת מועילה לכולם. אך אם יצטרך להפסיק, יוכל להפסיק בין כתיבת שם לשם, וכשיחזור לכתוב את השם השני, יאמר שוב: “לשם קדושת השם” (שו”ע יו”ד רעו, ג).

לכתחילה טוב שלפני הכתיבה יאמר הסופר שאת כל האזכרות הוא כותב לשם קדושת השם. כך שלפני כתיבת ספר תורה יאמר: “ספר זה אני כותב לשם קדושת ספר תורה, וכל האזכרות שבו לשם קדושת השם”, וכך יוסיף גם לפני כתיבת תפילין או מזוזה (מ”ב לב, צו).

בדיעבד, אם כשכתב אזכרה היה מודע לכך שהוא כותב שם קדוש, ושכח לומר לפני כתיבת השם: “לשם קדושת השם” – כשר, מפני שהאמירה בתחילת כתיבת הספר או הפרשיות מועילה להחשיב את הכתיבה לשם קדושת השם גם במודעות זו (מהרש”ם ח, ריד).

טעה וכתב אזכרה שלא במקומה או בלא כוונה, כיוון שאין אפשרות למחוק את השם הקדוש, אין אפשרות לתקן את אשר עיוות, ועליו לגנוז את היריעה או הפרשיה. בשעת הדחק מקילים לקדור (לחתוך) או לקלוף את השם (כמבואר להלן הלכה יד). שכח היכן הוא השם הקדוש שכתב בספר התורה בלא כוונה, הספר פסול בלא תקנה (קסת הסופר י, ד).^[4]

ח – הדיו

הלכה למשה מסיני שכתיבת הסת”ם צריכה להיות בדיו (ירושלמי מגילה א, ט). הגדרת הדיו שהוא שחור לחלוטין וצבעו עמיד, אבל אם צבעו נוטה לירוק או כחול או אדום – פסול. כתב אפילו אות אחת בצבע שאינו שחור – פסול (רמב”ם תפילין א, ה; שו”ע או”ח לב, ג; יו”ד רעא, ו). לכתחילה צריכה להיות לדיו עוד תכונה, שניתן יהיה למוחקו, ועל ידי כך יוכלו לתקן אותיות שנפלה בהן טעות. לכן היו שהורו שלא לערב בדיו קנקנתום שקשה למוחקו (עירובין יג, א; רמב”ם שם א, ד).

נהגו להכין את הדיו מעשן של שמנים, זפת או שעוה, ובכך יצרו את הצבע השחור. כדי שהעשן יידבק היטב לקלף גיבלו אותו ב’גוֹמא’, היינו שרף אילן, ובמעט דבש. לאחר מכן היו מייבשים את התערובת עד שנעשתה רקיקים, ולפני הכתיבה היו ממיסים את הרקיק במי עפצים וכותבים (רמב”ם תפילין א, ד-ה). החסרון היה, שדיו זה לא נצמד לקלף בעמידות גבוהה, ולעיתים נטה להתפורר ולנשור מעל הקלף. כדי ליצור דיו עמיד, נהגו להכין דיו במי עפצים עם קנקנתום וגומא. ‘עפצים’ הם גידולים עגולים הנוצרים על צמחים, בייחוד על עץ אלון, כתגובה לעקיצות של חרקים. טוחנים את העפצים ומבשלים אותם, ובכך מקבלים תמיסה עשירה בחומר שנקרא ‘טאנין’. קנקנתום הוא גופרת ברזל. כאשר מפגישים קנקנתום עם מיצוי עפצים נוזלי, נוצר צבע שחור מבריק, שנקשר היטב לקלף. מערבים אותו עם ה’גומא’ כדי לגבשו ולדבקו. בכך נוצר דיו חזק מאוד, ואף שקשה למוחקו, הוא כשר. וגם אם לא היה נמחק כלל, היה כשר בדיעבד (רמב”ם שם; שו”ע יו”ד רעא, ו; שועה”ר לב, ד).^[5]

לעיתים קורה שהצבע השחור דוהה ונוטה מעט לגוון אפור-אדמדם. יש אומרים שבכך כתב הסת”ם נפסל, הואיל והאותיות שלו אינן שחורות לגמרי. ובתפילין ובמזוזות, שצריך לכותבן כסדרן, אין אפשרות לתקן זאת על ידי העברת קולמוס עם דיו שחור (פמ”ג, קסת הסופר ג, ב; ט, ט). אולם לדעת רוב הפוסקים, כתב סת”ם שאירע לו דבר זה כשר, הואיל ונכתב בדיו כשר, וכך היא דרכו של הדיו, שבמשך הזמן הוא מקבל גוון אדמדם, וגם אז הוא נקרא שחור. אך טוב להעביר עליו קולמוס עם דיו שחור (חת”ס יו”ד רנו; מ”ב לב, קכח; ישכיל עבדי ח”ה יו”ד נג).

ט – קולמוס ודפוס

כותבים את כתבי הסת”ם בעזרת קולמוס שקולט את הדיו מן הקסת. כל הקולמוסים כשרים, אולם רבים נהגו לכתוב בקולמוס מִקָנה שצומח ליד מקווה מים, שיש בו רכות וגמישות. אמרו חכמים (תענית כ, ב): “לעולם יהא אדם רך כקנה ואל יהא קשה כארז, ולפיכך זכה קנה ליטול הימנה קולמוס לכתוב בו ספר תורה, תפילין ומזוזות”. אך כאמור כל הקולמוסים כשרים, ובאשכנז נהגו לכתוב בקולמוס מנוצה או ברזל (בני יונה רעא, כד; קסת הסופר ג, ו). כיום פותחו קולמוסים קרמיים חזקים ורכים כאחד, שהכתיבה בהם טובה יותר. וכיוון שהעיקר הוא שהכתיבה תהיה נאה, עדיף להשתמש בהם.

לאחר המצאת הדפוס התעוררה שאלה, האם אפשר לכתוב את ספרי התורה על ידי דפוס (בֶּלֶט). יש אומרים שמותר, שכן הדפוס הוא כעין החתמה בחותמת שנחשבת כתיבה. כלומר, האותיות בולטות ועליהן שמים דיו, והסופר מוריד אותן על הקלף. לשיטתם פעולה זו נחשבת ככתיבה, משום שאין הבדל בין הורדת הדיו לקלף על ידי קולמוס או על ידי חותמת. ואף יתרון יש לכך, שאותיות הדפוס סודרו בדייקנות מתוך הכתב, ולאחר מכן לא תהיה בהן טעות. בנוסף, כאשר פעולת הכתיבה נעשית בפעם אחת, קל יותר לכוון, שכן כוונה אחת לשם קדושת הספר וקדושת השמות תועיל לכמה עמודים, בלא שיהיה זמן למחשבות זרות לפגום בכוונה. לגבי תפילין ומזוזות הבעיה יותר קשה, שכן הן צריכות להיכתב כסדרן, וייתכן שלשיטתם ההיתר לכותבן הוא רק אם ייכתבו בדפוס גלגלת של אות אחר אות.

מנגד, יש אומרים שספר תורה צריך להיכתב ביד, שנאמר (דברים לא, יט): “וְעַתָּה כִּתְבוּ לָכֶם”, ודרך הכתיבה היא בציור האות על ידי משיכת הקולמוס ולא על ידי חותמת או דפוס. עוד טענו, שאף אם נחשיב זאת כעין כתיבה, הרי זו כתיבה ב’גרמא’, היינו שאדם עשה פעולה אחת של הורדת הדפוס על היריעה, והכתיבה כמו נעשית מאליה. ויש שהוסיפו שצריך לכוון ‘לשמה’ לפני כתיבת כל אחד מהשמות, וכאן הכוונה מובלעת בתוך כתיבת כל היריעה. עוד חששו, שמא אם יתירו דפוס, גם אנשים שפסולים לכתיבת סת”ם (לעיל הלכה א) יעשו ספרים, וירבו הספרים הפסולים.

למעשה, אף שכמחצית מהפוסקים הקילו לכתוב סת”ם בדפוס, כיוון שרבים סוברים שהדפוס פסול לכתיבת סת”ם, ודיני הכתיבה מהתורה, יש להחמיר.^[6]

י – צורת האות – סוגי הכתב

צריך הסופר להיזהר בכתיבת האותיות, שלא תשתנה שום אות מצורתה ולא תדמה לאות אחרת. לכל אות יש מרכיבים בסיסיים ששינוי בהם משנה את צורתה ופוסל אותה, ומרכיבים שנועדו להוסיף לה נוי, והעדרם אינו משנה את צורתה ואינו פוסל אותה (כמבואר בהרחבה בב”י ושו”ע או”ח לו, ומ”ב שם).

ישנם שלושה מנהגים עיקריים בצורת האותיות: כתב ‘בית יוסף’ (המבואר בב”י או”ח לו), בו נוהגים רוב יוצאי אשכנז. כתב האר”י, שבו נוהגות רוב החסידויות. כתב האר”י זהה בעיקרו לכתב ‘בית יוסף’, אך יש בו שינויים קלים בשבע אותיות (א, ו, ח, ע, צ, ץ, ש). המנהג השלישי הוא הכתב שבו נוהגים יוצאי ספרד (מכוּנה ‘ווליש’), והוא כתב מעוגל יותר ופחות מהוקצע. לכן כתיבתו אורכת פחות זמן, ובהתאם לכך מחירו נמוך בכשליש מהכתבים האחרים.

אותיות כתב ‘בית יוסף’:

אותיות כתב האר”י:

אותיות כתב ספרדי:

לכתחילה, נכון לכל אדם להמשיך במנהג אבותיו, ולרכוש ספר תורה, תפילין ומזוזות כמנהגם, אולם מצד הדין ניתן לצאת ידי חובה בכל אחד מהכתבים, וכן מותר לכל בני העדות לעלות לספר תורה בכל אחד מסוגי הכתב, ומי שנצרך להניח תפילין של חברו, רשאי להניח תפילין של בן עדה אחרת בברכה (עי’ לעיל ד, ט, 12).^[7]

יא – פסולי האותיות והמילים ושאלת תינוק

כאשר אחת האותיות פסולה, נפסל כל הספר או הפרשיה. שלושה סוגים עיקריים של פסולים ישנם באותיות: האחד, שאות אחת נדמית לחברתה, ויש אותיות שמועדות לכך, כגון ו-י, ו-ן, כ-ב, ד-ר, נ-ג, נ-כ, מ-ם, ס-ם (שבת קג, ב). השני, שחסר אחד האיברים הבסיסיים של האות, ואפילו קוצו של ‘י’. השלישי, ניתוק בין מרכיבי האות, באופן שמרכיב בסיסי של האות ניתק מעיקרה. במיוחד יש לשים לב שלא יהיה ניתוק באות שמורכבת מכמה איברים, כדוגמת ‘א’, ‘ש’, ‘ע’. מנגד, ישנן שתי אותיות שמורכבות משני חלקים נפרדים – ‘ה’ ו’ק’, ובהן אם נוצר חיבור בין הרגל לגג – פסולות (שו”ע או”ח לו, ב).

אם התעורר ספק לגבי צורת אות, כגון שרגלה של אות ‘ו’ קצרה עד שאולי היא נדמית ל’י’, או שהגג והמושב של ‘נ’ התארכו עד שהיא אולי נדמית ל’כ’, מכריעים על פי ‘שאלת תינוק’, שהוא “לא חכם ולא טיפש”, והוא קובע איזו אות היא. כלומר, שואלים ילד קטן שאינו חכם, היינו שאינו יודע להבין מתוך ההקשר איזו אות צריכה להיות כתובה שם. ומנגד, אינו טיפש, שהוא כבר יודע לקרוא היטב את האותיות, ולא יטעה לקרוא אות שכתובה כראוי כאות אחרת. אם אמר את האות שצריכה להיות שם – כשר, ואם לא – פסול (מנחות כט, ב). כיוון ששואלים ילד שאינו חכם להבין את ההקשר, אין צורך לכסות את האותיות שסביב האות המסופקת. כאשר צורת האות קיימת, אלא שנכתבה שלא כהלכה, כגון שיש ניתוק בין גג ה’ד’ לרגלה, לא שואלים תינוק, כי למרות שתינוק יראה שמדובר ב’ד’, הואיל וחלקיה אינם מחוברים – פסולה (שו”ע ורמ”א או”ח לב, טז. ועי’ ט”ז לב, י; מ”ב נא).

צריך להניח רווח כדי שיעור אות קטנה (אות ‘י’) בין מילה למילה, כדי שיהיה ברור שאלו שתי מילים. טעה הסופר והצמיד שתי מילים זו לזו עד שנראות כמילה אחת, או שהשאיר רווח באמצע מילה עד שהיא נראית כשתי מילים – פסול. ואם יש ספק אם הן נראות כשתי מילים או כמילה אחת, עושים ‘שאלת תינוק’, אם יקרא כראוי – כשר, ואם לא – פסול (שו”ע יו”ד רעד, ד; ט”ז ב; רמ”א או”ח לב, לב; מ”ב קמג).^[8]

יב – רווחים והיקף גוויל

הסופר צריך להקפיד שכל אות תהא מוקפת גוויל מארבע רוחותיה, היינו מוקפת בלובן של הגוויל או הקלף שעליו היא נכתבת, ודי שיהא בין אות לאות רווח כחוט השערה. אם נדבקה אות לחברתה, או שהגיעה עד לקצה הקלף, כיוון שבאותו מקום האות אינה מוקפת בלובן הקלף – הספר או הפרשיה פסולים. אך אפשר לתקן זאת על ידי גירוד הדיו שבמקום הדיבוק או במקום נגיעת האות בשפת הקלף, כך שתהא ‘מוקפת גוויל’. וכיוון שגם קודם התיקון צורת האות עליה, ניתן לתקן זאת גם בתפילין ומזוזות ‘שלא כסדרן’ (מנחות כט, א; שו”ע או”ח לב, ד; יו”ד רעד, ד; להלן הלכה טו).

היה נקב קטן בקלף, וכתב אות שנוגעת בנקב, כיוון שבמקום הנגיעה בנקב היא אינה מוקפת בלובן הקלף – פסול. ואם גירד את מקום הנגיעה וכעת היא מוקפת קלף – כשר. אם לאחר הכתיבה נוצר נקב צמוד לאות, כיוון שהאות נכתבה בכשרות – כשר.^[9]

רמז יש בהלכה זו: האותיות השחורות מבטאות רעיונות שאנו מכירים ומבינים ויכולים להסביר, ולכן אנו מסוגלים להביע אותם באמצעות האותיות. אבל יש רעיונות נשגבים, עליונים ועמוקים ששום מילה ואות לא יוכלו להכילם ולבארם, ומהם נובעות כל ההשגות והמחשבות שלנו. הקלף הלבן המקיף כל אות, מבטא את אותם הרעיונות הגבוהים שאינם ניתנים לביטוי. ומתוך הקלף הלבן, מתגלה ומופיעה לעינינו האות השחורה. מתוך מה שמעל ההכרה, מתגלים אלינו רעיונות מוכרים וברורים. וזו מהותה של התורה: מקורה שמימי ועליון, והיא יורדת עד אלינו כפי השגתנו ולחיי היום יום שלנו. כדי לבטא זאת, כל אות צריכה להיות מוקפת מכל צדדיה בלובן הקלף (ע’ לקוטי תורה לאדמוה”ז שה”ש מו, ג; דרך מצוותיך לצמח צדק, מצוות תפילין ב).

יג – חק תוכות

ספר תורה, תפילין ומזוזה צריכים להיכתב על ידי מעשה כתיבה ולא על ידי חקיקה, שנאמר: “וּכְתַבְתָּם” (דברים ו, ט; יא, כ), ודרשו חכמים (גיטין כ, א) על כיוצא בזה לעניין גט: “וְכָתַב (דברים כד, א) – ולא חקק”. לפיכך, אם נפלה טיפת דיו על קלף, וחקק בתוכה ובסביבותיה עד שנוצרה צורת אות – פסולה, שאין זו כתיבה אלא חקיקה, וזהו ‘חק תוכות’ (שו”ע או”ח לב, יז). וכן אם נפלה טיפת דיו על אות, עד שאין צורתה ניכרת, אסור לתקן את האות על ידי מחיקת הדיו המיותר, אלא ימחק את הטיפה ואז ישלים את החלק החסר באות. כיוצא בזה, אם כתב בטעות ‘ו’ במקום ‘י’, אין אפשרות להכשיר את ה’י’ על ידי קיצור רגלה הארוכה של ה’ו’, אלא יש למחוק את כל ה’ו’ ולכתוב מחדש ‘י’ (שו”ע שם). וכן אם כתב בטעות ‘ד’ במקום ‘ר’, אסור להכשיר את ה’ר’ על ידי מחיקת החלק המיותר, אלא צריך למחוק את כולה ולכותבה מחדש. נגעה רגל ה’ק’ או ה’ה’ בגג האות – ימחק את הרגל ויכתבנה מחדש. זה הכלל: כל החלק שנכתב בפסול – טעון מחיקה וכתיבה מחדש. ובאות שאין בה שני חלקים, כל האות נחשבת ככתובה בפסול (שו”ע לב, יז-יח; ט”ז יז; מ”ב עה).

אבל אם הפסול הוא מחמת ששתי אותיות נדבקו זו לזו, אם למרות הנגיעה ביניהן צורת האות ניכרת עליהן, אפשר להכשיר אותן על ידי מחיקת מקום המגע. ואין זה נקרא ‘חק תוכות’, כי רק כאשר המחיקה יוצרת את צורת האות, היא פסולה מחמת ‘חק תוכות’, ואילו כאן צורת האותיות היתה ניכרת גם בלא המחיקה (שו”ע שם יח; מ”ב פ). גם כאשר אותיות שם ה’ נדבקו, מותר להפרידן, ואין בכך איסור מחיקת השם הואיל והוא מתקנו בכך (שו”ע שם כו; יו”ד רעו, יא. אולם אם נדבקו לאחר הכתיבה אין להפרידן, מ”ב לב, קכו).

יד – תיקונים שונים

פעמים שאירעו טעויות בכתיבת ספר התורה, ולא ניתן היה לתקנן על ידי מחיקה, מפני שהיה צריך למחוק שם מילים רבות. במצבים אלו הפתרון הוא לקדור (לחתוך) מהקלף את הקטע שבו הטעות, להדביק במקומו קלף (טלאי) מלמטה, ועל הקלף המודבק לכתוב את מה שצריך בלא טעויות (רמ”א יו”ד רפ, א; קסת הסופר יח, ד-ה).

אלא שאם הבעיה נוצרה עקב כתיבת שם קדוש שלא במקומו, יש אומרים שמשום כבודו של השם – אסור לקודרו (רמ”א רעה, א; ש”ך ג), אלא יש להסיר את היריעה כולה, שבה יש בדרך כלל כארבע עמודות, לגנוז אותה ולכתוב מחדש על יריעה חדשה את העמודות הנצרכות. ויש אומרים שכדי להציל את היריעה מגניזה, מותר לקדור את השם ולגונזו (ט”ז יו”ד רעו, ז; נחלת שבעה לז). למעשה, בשעת הצורך נוהגים להקל לחתוך את הקלף שעליו השם עם עוד כמה מילים כפי הצורך, ומדביקים שם טלאי מקלף, ועליו כותבים כראוי (בני יונה, קסת הסופר יא, ח; יג; לשכ”ה כג). וככל שיודעים להדביק את הטלאי באופן שמתאחה יפה יותר עם הקלף, כך ניתן יותר לסמוך על עצה זו.^[10]

יש סוברים שכאשר אירעה טעות בשם קדוש, במקום לקדור את מקום השם עם עוד מילים, דבר ששנוי במחלוקת, עדיף להסיר את השם על ידי קילופו. היינו שסופר אומן יסיר את השכבה העליונה של הקלף עם השם שכתוב עליה, ויגנוז אותה, וכך יוכלו לכתוב על הקלף את מה שצריך (שו”ת מהר”י לבית לוי פא; בית דוד). ויש סוברים שאין לעשות כן, שמא יימחק חלק מהשם בעת הקילוף. ועוד, שאולי זה נחשב כמי שכותב ספר חציו על הקלף וחציו על דוכסוסטוס, שפסול. ועוד, שיש לחשוש שמקום הקלף שעליו השם נכתב התקדש ואסור לכתוב עליו מילים אחרות (תוס’ ערכין ו, א, ‘יגוד’; תשב”ץ א, קמט; מ”א לב, כו; בני יונה, קסת הסופר יא, יא). כיום, סופרים מומחים נוהגים לקלוף (קול יעקב רעו, כח-כט; ועי’ יריעות שלמה טו, 34). ורבים מיוצאי אשכנז אינם נוהגים לקלוף.

התברר לסופר ששכח לכתוב מילה או כמה מילים בספר התורה, בעבר נהגו לתקן זאת על ידי ‘תלייה’, כלומר כתיבת החסר בין השורות, מעל המקום שבו הסתיימה המילה הקודמת (שו”ע יו”ד רעו, א). וצריך לשרטט תחילה את המקום שבו תולים את המילה (קסת הסופר ג, ה. בתפילין ובמזוזות אין מועיל לתלות, הואיל וצריך לכותבן כסדרן).

אולם בימי האחרונים נהגו שלא לתלות מילה בין השורות (בני יונה רעו, ט; לשכת הסופר י, י). כמו כן, בעבר היו מקילים בשעת הצורך לכתוב כמה אותיות מחוץ לשורה, ובימי האחרונים נהגו שלא לעשות זאת (שו”ת גינת ורדים או”ח ב, ד). ונראה שנהגו להחמיר בכך בימי האחרונים, מפני שהכלל היסודי של כתיבת סת”ם הוא שהכתיבה צריכה להיות ‘כתיבה תמה’ (מנחות לד, א), ולאחר שהחלו להשתמש בדפוס, והתרגלו לשורות ישרות, כתיבה בין העמודות או בין השורות אינה נחשבת לכתיבה תמה.

טו – כסדרן בתפילין ובמזוזות

הלכה מיוחדת קבעה התורה בתפילין ובמזוזות, שצריך לכותבן כסדר שהן כתובות בתורה, אות אחר אות, שנאמר בפרשת ‘שמע’ (דברים ו, ו): “וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם”, “וְהָיוּ – בהוויתן יהו”, ובלא זאת הן פסולות. לפיכך, אם סיים את כתיבת הפרשיות והתברר לו ששכח לכתוב בפרשיה הראשונה אות אחת, או כתב אותה שלא כצורתה, אין אפשרות לתקן זאת, הואיל והתיקון נעשה ‘שלא כסדרן’. כיוון שהפרשיות פסולות, יש לגנוז אותן, וכפי שאמרו חכמים (מכילתא דר’ ישמעאל בא פרשה יח): “כותבן כסדרן, ואם לא כותבן כסדרן – הרי אלו יגָנזו”.

היה כותב פרשיות תפילין או מזוזה ונזכר באמצע הכתיבה שהשמיט אות אחת, אם אפשר למחוק את כל האותיות שכתב אחר אותה אות, ימחקן ויכתוב את אותה האות שהשמיט, ויחזור לכתוב את האותיות ממנה והלאה כסדרן. אך אם כתב בינתיים את אחד משמות הקודש שאסור למוחקם, אי אפשר לתקן את הפרשיה והיא טעונה גניזה. לפיכך, בבוא הסופר לכתוב שם קדוש, יחזור לקרוא את כל מה שכתב מאז השם הקדוש הקודם, כדי לבדוק שלא נפלה טעות במה שכתב (ב”י ושו”ע לב, כב).

דיני ‘כסדרן’ נוגעים לתפילין ומזוזות בלבד, אבל את אותיות ספר התורה ומגילת אסתר אפשר לכתוב לכתחילה שלא כסדרן. ואמנם קדושת ספר התורה גדולה משל תפילין ומזוזה, אולם לא הטריחה התורה לכתוב את אותיות ספר התורה כסדרן, שהואיל והוא ארוך, כמעט ואין אפשרות שלא תיפול בו טעות, ואם היה אסור לתקנו, לא היו בידינו ספרי תורה כשרים (רדב”ז א, שי; גינת ורדים או”ח ב, ד).

מלבד סדר האותיות בפרשיה, ההקפדה על הסדר צריכה להיות גם בסדר כתיבת הפרשיות (עי’ לעיל ד, ח; י). לפיכך, אם נפסלה פרשיית ‘קדש’ של תפילין של ראש, שהיא הראשונה, נפסלו גם שלוש הפרשיות שאחריה, הואיל ואין אפשרות לכתוב להן עכשיו את פרשיית ‘קדש’. אבל אם ימצאו פרשיית ‘קדש’ שנכתבה בתאריך מוקדם לכתיבתן, יוכלו לצרף את שלוש הפרשיות אליה.

כתב אות אחת שלא כצורתה, כגון ‘ש’ בלא ראש אחד, או שרגל ה’ה’ התחברה לגג ונהפכה ל’ח’, או שכתב ‘ד’ במקום לכתוב ‘ר’, נחשב כאילו לא כְּתָבָהּ, ולכן בנוסף לכך שאות זו פסולה, גם כל מה שנכתב אחריה פסול. אבל אם היתה צורת האות עליה, אלא שיש בה פסול אחר, כגון שיש הפסק דק בין איברי האות, אבל ברור שצורתה עליה, או שנדבקה לאות אחרת בלא שהשתנתה צורתן, רשאי לתקנה שלא כסדרה (שו”ע או”ח לב, כה; מ”ב קיד). טעה וכתב אות מיותרת בתחילת מילה או בסופה, יכול למחוק את האות המיותרת ולהכשיר בכך את הפרשיה, שכן כל האותיות שבה נכתבו כסדרן (שו”ע או”ח לב, כב).

טז – פרשיות פתוחות וסתומות

ספר התורה כתוב פרשיות פרשיות, שביניהן יש רווח כשיעור תשע אותיות. אין הכוונה לפרשות השבוע, אלא לפרשיות קטנות בהרבה, כאשר ישנן פרשיות שמכילות פסוק אחד בלבד ויש שמכילות פסוקים רבים.

ישנן פרשיות פתוחות וישנן סתומות. הגדרת הפרשיה כפתוחה או סתומה נקבעת לפי הרווח שלפני תחילתה: פרשיה שנכתבת אחר רווח פתוח נקראת ‘פתוחה’, ופרשיה שנכתבת אחר רווח סתום נקראת ‘סתומה’. הרווח של ‘פתוחה’ מבטא הפסקה גדולה יותר מאשר רווח של ‘סתומה’ (עי’ שו”ת מהרש”ל לז). בחומשים מסומנת פרשיה פתוחה באות ‘פ’ שלפניה, וסתומה באות ‘ס’ שלפניה. אמרו חכמים: “וכי מה היו הפסקות משמשות? ליתן ריווח למשה להתבונן בין פרשה לפרשה ובין עניין לעניין” (ספרא, דבורא דנדבה א, ט; ה, א).

נחלקו הרמב”ם והרא”ש לגבי כמה צורות של רווח, אם הן נחשבות פרשיה פתוחה או סתומה, אולם ישנה צורה שמוסכמת על הכל, ובצורה זו נוהגים לכתוב את ספרי התורה, כדי שיהיו כשרים לפי שתי השיטות (שו”ע יו”ד רעה, א-ב). הצורה המוסכמת: פרשיה פתוחה מתחילה בתחילת השורה, וסתומה באמצע השורה.
כלומר, כדי לעשות פרשיה פתוחה, מסיימים את הקודמת לה באמצע השורה, משאירים רווח בשיעור תשע אותיות או יותר, ומתחילים את הפרשיה הפתוחה בתחילת השורה הבאה. כך:
כדי לעשות פרשיה סתומה, מסיימים את הפרשיה הקודמת בתחילת השורה או באמצעה, משאירים רווח כשיעור תשע אותיות או יותר, ומתחילים את הפרשיה הסתומה עוד באותה שורה. כך שהרווח שבין הפרשיות סתום משני עבריו. כך:

לפי מה שלמדנו (בהלכה יב), שהקלף הלבן רומז לעולם העליון והנסתר שממנו נובעים הרעיונות שמתגלים אלינו באותיות התורה, מובן שלפני כל פרשיה ופרשיה יש הארה והשראה גדולה יותר, שבאה לידי ביטוי ברווח שלפניה. ויש שני סוגים של הארה, לפרשיה פתוחה ולפרשיה סתומה, ומתוך אותה הארה מתגלה אלינו הפרשיה הבאה.

טעה ועשה הפסק של פרשיה שלא במקום המיועד לכך, או שלא עשה הפסק במקום שיש פרשיה, או שעשה הפסק של פרשיה פתוחה במקום סתומה או סתומה במקום פתוחה – פסול. על מנת שהסופר יצליח לעשות את כל הפרשיות לפי צורה זו המוסכמת על שתי הדעות, ישנו סדר כתיבה (‘תיקון סופרים’) שמראה אילו מילים ייכתבו בכל שורה בספר התורה, באופן שכל הפרשיות ייכתבו לפי שתי השיטות. אולם סופר שלא הצליח לסדר את כתיבתו כך שהפרשיות יהיו לפי שתי השיטות, ינהג כפי שיטת הרמב”ם, שכמותה נפסק להלכה (שו”ע או”ח לב, לו; רמ”א יו”ד רעה, ב. ראו לעיל ד, ח, כיצד נוהגים בתפילין).^[11]

יז – השירות שבתורה

שתי שירות ישנן בתורה שצריך לכותבן עם רווחים גדולים ומיוחדים בין המילים – שירת הים ושירת האזינו. בשירת הים הכתיבה היא ‘אריח על גבי לבֵנה’, היינו שבשורה אחת יש שני רווחים בין הפסקאות, בשורה שתחתיה רווח אחד, ובשורה שתחתיה שוב שניים, וכן הלאה (מלבד השורה הראשונה, שהיא רגילה). בשירת האזינו הכתיבה היא ‘אריח על גבי אריח, ולבֵנה על גבי לבֵנה’, כשהכתיבה בשני צידי השורה והרווח באמצע (שו”ע יו”ד רעה, ד-ה).

שירת הים                                               שירת האזינו

בנביאים ובכתובים יש עוד שירות רבות, מהן כתובות כצורת שירת הים, כדוגמת שירת דבורה (שופטים ה); ומהן כתובות כצורת שירת האזינו, כדוגמת רשימת שלושים ואחד מלכי כנען (יהושע יב) ועשרת בני המן (אסתר ט), שאף הן שירות (מגילה טז, ב). ויש אומרים שאף כל ספר תהלים כתוב כשירת האזינו.

לפי מה שלמדנו (הלכה יב), הרווח מבטא את ההשראה העליונה המקיפה את מחשבתנו מלמעלה. וכיוון שהשירה באה לבטא רעיון גבוה מאוד, יש צורך ברווחים רבים ושיטתיים בתוך הכתיבה, שמבטאים את ההשראה העליונה שממנה השירה נובעת.

שינה הסופר וכתב את השירה כשאר כתיבות, או שכתב את שאר התורה כפי שכותבים שירה – הספר פסול (שו”ע יו”ד רעה, ג).

יח – אותיות, תגים, ניקוד וטעמים

מסורת התורה שבכתב כוללת בתוכה ארבעה מרכיבים. הראשון הוא אותיות התורה, וכפי שלמדנו (בהלכה יא), אם שינה בכתיבת אות אחת מאותיות התורה, הספר כולו פסול.

המרכיב השני הוא התגים, שהם שלושה קווים זעירים ודקים שבראשם עיגול, כדמות אות ‘ז’ קטנה. התגים מעטרים את ראשיהן של שבע אותיות: שעטנ”ז ג”ץ. אמרו חכמים (מנחות כט, ב): “בשעה שעלה משה למרום, מצאוֹ להקב”ה שיושב וקושר כתרים לאותיות, אמר לפניו: רבונו של עולם, מי מעכב על ידך? אמר לו: אדם אחד יש, שעתיד להיות בסוף כמה דורות ועקיבא בן יוסף שמו, שעתיד לדרוש על כל קוץ וקוץ (תג ותג) תילין תילין של הלכות”. את התגים מוסיפים לגגה של כל אחת מהאותיות הללו, וכשיש שני גגות – לגגה השמאלי, כאשר תג אחד נוטה לימין, אחד לשמאל והשלישי באמצע, באופן כזה: שעטנז גץ. שכח ולא כתב את התגים, יש אומרים שהאות פסולה (ר”ת, טור וב”ח), ולדעת רבים כשרה בדיעבד (רמב”ם, מאירי ורי”ו). וכן הלכה, אלא שיש להזדרז ולהוסיף את התגים החסרים, ואפשר להוסיפם בתפילין ובמזוזות אף ‘שלא כסדרן’ (שו”ע או”ח לו, ג; מ”ב טו).

ישנן עוד אותיות שהסופרים נוהגים על פי הקבלה לתייג בתג אחד, והן בד”ק חי”ה, כך: בדק חיה. ואם לא תייג בהן, הכל מסכימים שהספר כשר. את שאר האותיות, שהן אותיות מלאכת סופר אין מתייגים כלל.^[12]

שני המרכיבים הנוספים הם ניקוד וטעמים, שמסייעים לקריאה בתורה ותוך כך מפרשים את משמעותה. ככלל, הניקוד מפרש את משמעות המילים, והטעמים את משמעות הפסוקים. דרשו חכמים על הפסוק המתאר את קריאת עזרא הסופר (נחמיה ח, ח): “וַיִּקְרְאוּ בַסֵּפֶר בְּתוֹרַת הָאֱלֹוהִים מְפֹרָשׁ וְשׂוֹם שֶׂכֶל וַיָּבִינוּ בַּמִּקְרָא”. “וַיָּבִינוּ בַּמִּקְרָא – אלו פיסקי טעמים”. ויש אומרים: “אלו המסורות”, כלומר הניקוד שעל פיו קוראים (מגילה ג, א).

הניקוד והטעמים אינם נכתבים בתורה, והם בכלל ‘תורה שבעל פה’. על פי חכמת הקבלה, הניקוד והטעמים רומזים לעניינים גבוהים ועמוקים. ודווקא מפני ששורשם בעולמות נעלמים ונסתרים – אין כותבים אותם ב’תורה שבכתב’ (עי’ נפש החיים ב, טז).

לאחר חורבן בית המקדש השני, התירו חכמים לכתוב את התורה שבעל פה, ובכלל זה התירו לכתוב חומשים עם ניקוד וטעמים. אך אין להם מעמד של תורה שבכתב, ואין קוראים בהם בקריאת התורה, ולכן גם אין מקפידים לכותבם על קלף ובאותיות סת”ם (לעיל ח, ח-ט).

יט – סימון הטעמים בספר התורה

יש לכתוב את ספר התורה ללא ניקוד או טעמים או סימני פיסוק, כפי מסורת נתינתו מסיני, שבאופן זה התורה יכולה להידרש לשבעים פנים. ואם כתב בו ניקוד או טעמים או סימני פיסוק – הספר פסול. לעיתים אף יש הבדל בין משמעות המסורת ומשמעות המקרא על פי ‘תורה שבעל פה’, ולכל אחת מהמשמעויות יש חשיבות. לדוגמה, בספר התורה כתוב ‘בסכת’ (ויקרא כג, מב), לשון יחיד, אך מסורת הניקוד היא לקוראה ‘בַּסֻּכֹּת’ לשון רבים, ולומדים מהמסורת שבכתב הלכה חשובה (סוכה ו, ב). הכותב את התורה עם ניקוד, אינו יכול לתקנה על ידי שימחק את הניקוד, כי בכך שניקד את מילותיה, הוכיח שהתכוון לכותבה לשם מקרא על פי ‘תורה שבעל פה’ בלבד, ולא לשם מסורת ‘תורה שבכתב’, ולכן כל כתיבתו פסולה לספר תורה (ב”י ושו”ע יו”ד רעד, ז; ט”ז ו).

הקורא בתורה בציבור צריך לקרוא בטעמים, שמסייעים להבנת הפסוק, במיוחד יש להקפיד על הטעם של סיום הפסוק, ששינוי בו עלול לשנות את המשמעות (להלן טו, טז). כדי להקל על הקוראים בתורה, היו סופרים שנהגו להשאיר בין פסוק לפסוק מעט יותר רווח מאשר בין מילה למילה, והיו באשכנז שאף המליצו לנהוג כך (רמ”א או”ח לב, לב; ש”ך יו”ד רעד, ו). מנגד, רבים סוברים שאמנם אין לפסול ספר שהשאירו בו מעט יותר רווח בין פסוק לפסוק, אבל לכתחילה גם בין פסוק לפסוק יש לשמור על הרווח הקבוע שבין מילה למילה, וכן נוהגים (ריב”ש רפו; מ”א לב, מה; גר”א לב; מ”ב קמו, ועוד).

יש מקומות שנהגו לחרוץ סימנים בקלף, כדי לסמן בהם מספר טעמים. לדעת רוב הפוסקים, לכתחילה אין לקרוא בספרים אלו, כיוון שיש אומרים שחריצה פוסלת כמו סימון בדיו, אך בשעת הדחק אפשר לסמוך על הסוברים שדינה כרווח מיותר שאינו פוסל. ובתימן נהגו לקרוא בהם לכתחילה.^[13]

כ – נוי הכתיבה ותפירת הספר

קבעו חכמים כללים בכתיבת ספר התורה, שנועדו לעיצוב הכתיבה והיחסים שבין הכתב לכלל העמודה והקלף: השורה צריכה להיות באורך בינוני, לא צרה מדי, כדוגמת איגרת, ולא רחבה מדי, כדי שעיני הקורא לא ישוטטו בכתב ויתבלבלו בין השורות. שיערו חכמים שבכתיבה דקה אורך השורה צריך להיות כדי לכתוב בו שלוש פעמים ‘למשפחותיכם’, דהיינו שלושים אותיות בשלוש מילים (מנחות ל, א; שו”ע יו”ד רעב, ב). כאשר כותבים בכתב עבה, אפשר להאריך יותר את השורה, כי אין חשש שיתבלבלו בין השורות (תוס’ מנחות שם ‘כגון’; ש”ך יו”ד רעב, ג).

המרחק בין שורה לשורה הוא כשיעור שורה אחת. בין חלקו העליון של הקלף ועד תחילת הכתיבה – כשיעור ג’ אצבעות (כ-6 ס”מ), ומסוף הכתיבה ועד תחתית הקלף – ד’ אצבעות (כ-8 ס”מ). בין עמודה לעמודה – שתי אצבעות (כ-4 ס”מ), ובין חומש לחומש – רווח של ארבע שורות ריקות. כללים אלו הם למצווה מן המובחר, ואם שינה בהם – כשר (מנחות ל, א; שו”ע יו”ד רעג, א; ה). מכוונים לסיים את ספר התורה באמצע השורה שבסוף העמודה (מנחות ל, א; שו”ע יו”ד רעב, ד).

לעיתים הסופר לא תכנן נכון את כתיבתו, ונאלץ לחרוג מגבולות קו סיום העמודה, ואזי מותר לו לכתוב אותיות אחדות מחוץ לקו סיום העמודה, ונחלקו הפוסקים בפרטי ההיתר. בדיעבד, אם כתב יותר ממה שהתירו מחוץ לעמודה, כל זמן שנראה שמה שכתב הוא המשך השורה ולא שייך לשורה שבעמודה הבאה, כשר (מנחות ל, א-ב; שו”ע יו”ד רעג, ג-ד; או”ח לב, לג-לד; מ”ב קן; קסת הסופר טו, ה). בשמות הקדושים צריך להקפיד שאף אות לא תצא מחוץ לקו סיום העמודה. בדיעבד, גם אם כתב את כל השם מחוץ לקו הסיום – כשר (שו”ע או”ח לב, לה; מ”ב קנד). כיום רגילים להדר ולהקפיד על יישור השורות, ולא מצוי שכותבים אפילו אות אחת מחוץ לשורה או שמסיימים את השורה אות אחת לפני קו סיומה (לעיל הלכה יד).

הלכה למשה מסיני שתופרים את יריעות ספר התורה בגידים של בהמה או חיה טהורה (מסכת סופרים א, א). כדי לנאות את הספר תופרים מבחוץ, כך שהקורא בתורה אינו רואה את התפירות (שו”ע יו”ד רעח, א). התורה צריכה להיות שלמה, שנאמר (תהלים יט, ח): “תּוֹרַת ה’ תְּמִימָה מְשִׁיבַת נָפֶשׁ”, ולכן רק כשהספר תפור כולו יחד יש לו קדושת ספר תורה וקוראים בו בציבור. אבל אם יריעה אחת אינה תפורה, אף שהיא נמצאת שם, הספר פסול (שו”ע שם ד).

נוי לספר שכל יריעה תהיה בת ארבע או חמש עמודות, ולכל הפחות בת שלוש עמודות, ולכל היותר בת שמונה עמודות. וזאת משום שהיריעות מתחברות זו לזו על ידי תפירה, ואין נוי לספר שיהיו בו תפירות מרובות מדי או מעטות מדי. בדיעבד, גם אם עשה עמודה אחת ביריעה, או יותר משמונה – כשר (מנחות ל, א; מהר”ם מינץ יב; שו”ע יו”ד רעב, ג; ט”ז ד; ערוה”ש י).

את תחילת התורה וסופה תופרים לעמודים שעל ידם גוללים ומחזיקים את הספר (בבא בתרא יד, א). עמודים אלו נקראים ‘עצי חיים’ על שם הפסוק (משלי ג, יח): “עֵץ חַיִּים הִיא לַמַּחֲזִיקִים בָּהּ”. מנהג רוב יוצאי ספרד ותימן להניח את הספר בתוך תיק נאה המיוחד לספר התורה.

כא – הגהת סת”ם ודין ספר שנפסל

אמרו חכמים שאסור לאדם להשהות בביתו ספר שיש בו טעות יותר משלושים יום, שמא ישכח ולא יתקנו, והטעות שבו תישאר ותשתרש. אלא יתקן את הספר או יגנוז אותו, שנאמר (איוב יא, יד): “וְאַל תַּשְׁכֵּן בְּאֹהָלֶיךָ עַוְלָה” (כתובות יט, ב; שו”ע יו”ד רעט, א). אולם אם מסמנים את ספר התורה הפסול, מותר להשהות אותו יותר משלושים יום (שלחן גבוה יו”ד רעט, א; לעיל ט, יג).

כיוון שאסור להשהות ספר שיש בו טעות, לאחר שסיים הסופר לכתוב את ספר התורה, עליו למוסרו להגהה, שכן מצוי שנופלות טעויות בכתיבה. בעבר היה מגיה מומחה עובר על הספר ביסודיות ומגיהו מטעויות. כשראו שלעיתים נעלמות מעיני המגיה טעויות, הנהיגו במקומות רבים שמספר מגיהים עוברים על הספר. והיו שנהגו לקנוס מגיה שלא איתר את הטעויות.

לפני כארבעים שנה פיתחו תוכנת מחשב שסורקת צילומים של עמודות ספר התורה ומאתרת בהן טעויות. בעקבות זאת יכולת זיהוי הטעויות השתפרה מאוד, וכיום מקובל להיעזר במחשב להגהת ספרי התורה. למעשה נוהגים לערוך שתי הגהות מחשב. לאחר הגהת המחשב הראשונה מתקנים את הטעויות שהמחשב מצא, וחוזרים ומגיהים במחשב כדי לוודא שכל הטעויות תוקנו כשורה, וכדי לתת גיבוי להגהה הראשונה. מלבד זאת, מגיה מומחה עובר ביישוב הדעת ובכובד ראש על ספר התורה, ומוודא שהוא כתוב כשורה. ויש מקפידים ששני מגיהים יגיהו את הספר, שלפעמים מה שמוצא זה לא מוצא זה. תפילין ומזוזות, מכיוון שהן קצרות והסופרים מכירים את פרשיותיהן היטב, מן הדין אם הסופר עבר עליהן ביסודיות והגיהן אין חובה להגיהן על ידי מגיה (מקדש מעט רעט, לה), אולם נוהגים למסור גם אותן למגיה, כי לפעמים מגיה מומחה מצליח לשים לב לליקויים שנעלמו מעיני הסופר.^[14]