הסופר צריך להקפיד שכל אות תהא מוקפת גוויל מארבע רוחותיה, היינו מוקפת בלובן של הגוויל או הקלף שעליו היא נכתבת, ודי שיהא בין אות לאות רווח כחוט השערה. אם נדבקה אות לחברתה, או שהגיעה עד לקצה הקלף, כיוון שבאותו מקום האות אינה מוקפת בלובן הקלף – הספר או הפרשיה פסולים. אך אפשר לתקן זאת על ידי גירוד הדיו שבמקום הדיבוק או במקום נגיעת האות בשפת הקלף, כך שתהא ‘מוקפת גוויל’. וכיוון שגם קודם התיקון צורת האות עליה, ניתן לתקן זאת גם בתפילין ומזוזות ‘שלא כסדרן’ (מנחות כט, א; שו”ע או”ח לב, ד; יו”ד רעד, ד; להלן הלכה טו).
היה נקב קטן בקלף, וכתב אות שנוגעת בנקב, כיוון שבמקום הנגיעה בנקב היא אינה מוקפת בלובן הקלף – פסול. ואם גירד את מקום הנגיעה וכעת היא מוקפת קלף – כשר. אם לאחר הכתיבה נוצר נקב צמוד לאות, כיוון שהאות נכתבה בכשרות – כשר.[9]
רמז יש בהלכה זו: האותיות השחורות מבטאות רעיונות שאנו מכירים ומבינים ויכולים להסביר, ולכן אנו מסוגלים להביע אותם באמצעות האותיות. אבל יש רעיונות נשגבים, עליונים ועמוקים ששום מילה ואות לא יוכלו להכילם ולבארם, ומהם נובעות כל ההשגות והמחשבות שלנו. הקלף הלבן המקיף כל אות, מבטא את אותם הרעיונות הגבוהים שאינם ניתנים לביטוי. ומתוך הקלף הלבן, מתגלה ומופיעה לעינינו האות השחורה. מתוך מה שמעל ההכרה, מתגלים אלינו רעיונות מוכרים וברורים. וזו מהותה של התורה: מקורה שמימי ועליון, והיא יורדת עד אלינו כפי השגתנו ולחיי היום יום שלנו. כדי לבטא זאת, כל אות צריכה להיות מוקפת מכל צדדיה בלובן הקלף (ע’ לקוטי תורה לאדמוה”ז שה”ש מו, ג; דרך מצוותיך לצמח צדק, מצוות תפילין ב).
עוד במנחות (כט, א): “אמר אשיאן בר נדבך משמיה דרב יהודה: ניקב תוכו של ‘ה’ – כשר”. לרוב הראשונים, כוונתו שאם הנקב היה בחלקה הפנימי של אות בעלת חלל, כמו ‘ה’, ‘כ’, וכדומה, אפילו מילא את כל חללה הפנימי – כשרה, שדין ‘מוקף גויל’ אינו חל בחלל הפנימי. מנגד, לירושלמי (מגילה א, ט), גם בחלל הפנימי צריך שתהא מוקפת גוויל. למעשה כתב השו”ע (או”ח לב, טו) את דעת הבבלי בסתם, והוסיף: “אבל בירושלמי משמע שגם בפנים צריך שיהא מוקף קלף”. וכתבו האחרונים שיש לחוש לדברי הירושלמי (ב”ח, ט”ז, פמ”ג, מ”ב). נחלקו הפוסקים אם הירושלמי פוסל רק כשהנקב ממלא את כל חלל האות (ט”ז לב, ח), או גם את מקצתו (מ”ב לז, ועי’ באו”ה ‘אבל בירושלמי’). וכן נחלקו אם הירושלמי פוסל בנקב גם כאשר נעשה אחרי כתיבת האות (עי’ ט”ז לב, ח; נו”ב קמא יו”ד עה; קסת הסופר ז, ז).