בתלמוד (ר”ה יח, ב) מסופר שמלכות יוון גזרה על ישראל שלא יזכירו שם שמיים. כשגברו החשמונאים וניצחום, ראו צורך לחזק את האמונה על ידי הזכרת שם שמיים, והתקינו לכותבו בכל השטרות. וכך היו כותבים: “בשנת כך וכך ליוחנן כהן גדול לאל עליון”. אך הנהגה זו גרמה לתקלה, כי לאחר שאדם היה פורע את חובו, פעמים רבות היה זורק את השטר בלא לגנוז את השם, ונמצא שם שמיים מוטל באשפה. על כן ביטלו חכמים מנהג זה, ואף קבעו את יום ביטול המנהג ליום טוב.
כיוצא בזה, כחלק מחובת השמירה על כבוד שמות הקודש, אין לכתוב שמות קדושים על כלים. עבר וכתב שם קדוש על כלי, אסור להשתמש בו לצורכי חול, וכדי שלא יטעו להשתמש בו, הורו חכמים לחתוך את המקום שעליו כתוב השם ולגנוז אותו, ואח”כ הכלי יהיה מותר בשימוש (שבת סא, ב; שו”ע יו”ד רעו, יג; בני יונה).[11]
כיוצא בזה, הכותב שם קדוש על גופו, כיוון שאסור למוחקו, אסור לרחוץ או לסוך את אותו מקום, שמא יקרב בכך את מחיקת השם. אמנם אם הוא נצרך לטבול טבילה של מצווה, יכסה אותו בכיסוי שאינו חוצץ ויטבול. ואף שהמים גורמים למחיקתו, כיוון שהוא צריך לטבול לצורך מצווה, והמחיקה נעשית ב’גרמא’ – מותר (שבת קכ, ב).[12]
מן התורה אין איסור לכתוב את שם ה’ בדרך כבוד (חוות יאיר טז), אולם כתבו הפוסקים שאין לכתוב שמות קדושים שלא בספרי קודש, שמא יבואו אחר כך לידי ביזיון (רמ”א יו”ד רעו, יג). לכן יש להיזהר שלא לכתוב שמות קדושים בעיתונים או במכתבים, וכן לא בברכונים שלעתים באים לידי בזיון. כמו כן, צריך להימנע מכתיבתם בציורים שתולים בבית הכנסת, כאשר יש חשש שיתבלו ויתבזו (שע”ת או”ח יא, ג). אמנם כאשר אין חשש שיתבזו, מותר לכתוב את השמות או לחקוק אותם, כגון על ארון הקודש או לפני החזן (מ”ב א, ד).
המצלם מקום שיש בו שם קדוש, כגון ארון קודש או תיבה של חזן, צריך להיזהר שלא להדפיס את התמונה עם השם הקדוש, שמא לא יזהרו בכבודו. במיוחד צריכים להיזהר בזה צלמי עיתונות, שצילומיהם מופצים באלפי עותקים. אמנם בדיעבד אם טעו והדפיסו, אינם צריכים גניזה (לעיל הלכה ט).[13]
[12].גרמא במחיקת השם: ברייתא (שבת קכ, ב): “הרי שהיה שם כתוב לו על בשרו – הרי זה לא ירחוץ ולא יסוך ולא יעמוד במקום הטינופת. נזדמנה לו טבילה של מצוה – כורך עליה גמי (כדי שלא יהיה ערום בפני השם) ויורד וטובל”. ביארו בגמ’ (שם) שאף שהטבילה גורמת למחיקת השם, אין בה איסור. שנאמר (דברים יב, ד): “לֹא תַעֲשׂוּן כֵּן לַה’ אֱלֹוהֵיכֶם”, ודרשו: “עשייה הוא דאסור, גרמא – שרי”. לדעת רבים ההיתר מוגבל: לרשב”א (שם ‘לעולם’), ההיתר הוא רק במצב שאין ודאות שהטבילה תמחק את השם. לתשב”ץ (א, ב), ההיתר הוא רק במצב שממילא השם עומד להימחק, כמו בשם שעל בשרו. לנו”ב (או”ח תניינא יז) וחזו”א (יו”ד קסד, ב), ההיתר הוא לצורך מצווה, כדוגמת טבילה של מצווה, ולכך נטה הר צבי יו”ד רלא. (ולטוטו”ד קמא רלט, אין הלכה כגמ’ בשבת הנ”ל, אלא כגמ’ בסוכה נג, א, שמשמע ממנה שגרם מחיקה אסור). מנגד, יש סוברים שמותר למחוק בגרמא שם קדוש גם שלא לצורך מצווה. כ”כ אבנ”ז (יו”ד שע, ט), ולכך נטה בית אפרים (יו”ד סא), ולמעשה התיר למחוק בגרמא על ידי קטן. ובאחיעזר (ב, מח) התיר במקום צורך למחוק בגרמא על ידי נוכרי. אולם גם לשיטתם היתר זה הוא רק כשהשם כתוב שלא כחלק מספר קודש, אך כתבי קודש אסור מדברי חכמים למחוק בגרמא, כמבואר להלן טו.
[13].כתב התשב”ץ (ג, שא), שאין לכתוב בפתיחת הכתובּה שמות קדושים, שהרי חכמים עשו יום טוב כשביטלו את הזכרת שם ה’ בשטרות. וכ”כ הרמ”א (יו”ד רעו, יג): “ואסור לכתוב שם לכתחילה שלא בספר, דיוכל לבא לידי בזיון, ולכן נזהרין שלא לכתוב שם באיגרת”. וכ”כ הלבוש (רעו, יג), יוסף אומץ, קסת הסופר (יא, יז), ערוה”ש (רעו, כז), ועוד. ובאורים ותומים (כז, אורים ב), כתב שלא לכתוב באגרות שמות אפילו בלשון לעז, וכדעה המחמירה בסעיף הקודם. וכן נוהגים לכתחילה, לכותבם בשינוי.
לוח ‘שִׁוִּיתִי’: לפני כשלוש מאות שנה החלו רבים להציב בבתי הכנסת לוחות ‘שִׁוִּיתִי’, שבהם כתבו את הפסוק: “שִׁוִּיתִי הוי”ה לְנֶגְדִּי תָמִיד” (תהלים טז, ח). יש שכתבו פסוק זה על קלף, לעיתים לצד מזמור ס”ז בתהלים, והניחו אותו בסידור, כדי לעורר את הכוונה. ויש שהתנגדו לכך בחריפות, שמא יגרמו לביזוי השם הקדוש (סור מרע ועשה טוב, ד, ג, והגהות מהרצ”א שם; דברי יציב יו”ד קפה). ויש שהתנגדו ל’שִויתי’ שכתוב על קלף, אך לא לאלו הקבועים בקיר בית הכנסת, שאין חשש שיבואו לידי ביזיון (שערי תשובה א, ג, ובשם זקנו התבואות שור; הרב חרל”פ, קול יעקב רעו, צב; חלקת יעקב יו”ד קנו). ולמהרש”ם (א, צו) כתיבת השם לבדו בעמוד שלפני החזן היא גנאי, אך כחלק מפסוק מותר.
סייגים שונים: כתב לשכת הסופר (יא, כח), שיש להימנע מלכתוב על המפה שמכסה את חלות השבת שמות קדושים האסורים במחיקה או את נוסח הקידוש, הן מצד בזיון השמות והן מחשש איסור מחיקה. ובאג”מ (יו”ד ב, קלד-קלה), כתב שאין להדפיס ברכונים עם שמות קדושים, כי מצוי שבאים לידי ביזיון, וכן בהזמנות לחתונה אין לכתוב שם קדוש. וכ”כ ציץ אליעזר (יד, א), לגבי הדפסת עשרת הדברות שמחלקים בבתי כנסת. ו’בני יונה’ (רעו, יג), כתב ש”אפילו בספרי תפילה הנהיגו לכתוב במקום השם ב’ יודי”ן או ה’ וכדומה, ובמקום אלהים לכתוב א’ ל’ () מחוברים”. וכ”כ בשדי חמד (מערכת המ”ם כלל יב, ט), שטוב לכתוב את השמות הקדושים שבסידור בשינוי. לחת”ס (ח”ו ליקוטים ה), מותר לכתוב פסוקים עם שמות קדושים על הפרוכת, והוסיף שגם על מצבת קבר מותר לכותבם, ואף על מצבת קברו של הרי”ף נכתבו שמות קדושים. באג”מ (יו”ד ב, קלו), אסר לכתוב שם קדוש על תכשיט, ולכך נטה בציץ אליעזר (טז, ל).
כתיבת מאמרים תורניים בעיתונים: בראשית הדפסת העיתונים, היו שהורו שלא לכתוב בהם דברי תורה, ואחד הטעמים המרכזיים היה שלאחר הקריאה בעיתונים נהגו להשתמש בהם לדברים בזויים (הגיון לב עברי ב, י; שד”ח ח, פאת השדה יב; זקן אהרן ב, ע). אמנם למעשה, ככל שהעיתונים נעשו יותר נפוצים, הורו הרבנים שנכון לפרסם בהם דברי תורה בלא שמות קדושים, כדי לחזק את הקרובים והרחוקים, וכך הוא המנהג הרווח על ידי רבנים רבים לאין ספור. בנוסף, כיום פחות רגילים להשתמש בדפי העיתון לדברים בזויים כעטיפת דגים וניקוי לכלוך. בנוסף, רבים נוהגים להניח את העיתונים במיכלי מיחזור, ושם הם לא מתבזים. להלן בהלכה יט, יבואר שאין צריך לגנוז מאמרים אלו.
