בעבר היו רגילים לכתוב בספרי קודש את כל השמות הקדושים כפי שהם מופיעים במקרא, חוץ מהשם המפורש. אולם בעקבות המצאת הדפוס התרבו ספרי הקודש, וראו חכמי הדורות האחרונים שלעיתים הספרים לא נשמרים בקדושתם הראויה, ודפים מהם נקרעים או נשרפים, והשמות שבהם מתבזים. לפיכך, במאות השנים האחרונות החלו להעלות הצעות שונות לכתיבת שמות ה’ באופן שלא תחול עליהם קדושה. יש שנהגו לכתוב את השם עם מרכאות בתוכו כגון: אלהי”ם, או שד”י. והיו שנמנעו מכך, שמא הקוראים יטעו לחשוב שמדובר בראשי תיבות. פתרון נוסף, להחליף את האות ‘ה’ שבשמות הקדושים באות אחרת. בארצות אשכנז כתבו במקום ‘אלהים’ – ‘אלקים’, ובארצות ספרד – ‘אלדים’. בהמשך אף השתמשו באות ‘ק’ כדי לשנות את השם ‘אל’ ל’קל’, ואת השם ‘שדי’ ל’שקי’, ו’צבאות’ ל’צבקות’. בעקבות כתיבת השמות באופן זה, התרגלו גם להגות אותם כך (לעיל הלכה ה).
מנגד, יש שהתנגדו לשינוי השמות בספרי הקודש, שהואיל ומדובר בספרי קודש, ראוי שהשמות ייכתבו בהם כפי שהם בתורה, ורק את השם המפורש הסכימו שאין לכתוב שלא במסגרת כתיבת סת”ם. עוד טענו, שכתיבת השם בשינוי של מרכאות או החלפת אותיות ב’ק’ מבזה את כבוד השם (כמבואר בהלכה הבאה).
אבל כאשר ישנו חשש גדול שהשמות יתבזו וייזרקו, כגון בעלוני פרשת שבוע, עיתונים, חוברות עבודה ודפי מקורות, מוסכם שיש לשנות את השמות. וזאת כדי שיהיה דינם כדברי תורה בלא שמות קדושים, וממילא לא יהיה חשש איסור תורה באיבודם. אך כיוון שרוצים שהלומדים יוכלו להבין את העניין, ביקשו הכותבים שהשינוי לא יקשה על ההבנה או יגרום לבלבול. לכן, לדוגמה, הפסיקו להשתמש במרכאות כדוגמת: א”ל או אלהי”ם, שמא יחשבו שמדובר בראשי תיבות.
הצורה הנפוצה ביותר היא, לכתוב ה’ או יי או הקב”ה, במקום אחד מהשמות הקדושים.[14]
מחיקת סימן ה’ וד’: בבני יונה (רעו, כ) הוסיף שגם את האות ה’ כמבטאת את שם הוי”ה אין למחוק בלא צורך גדול. והסכימו לו מלאכת שמים (ט, בינה כח), פת”ש (רעו, טז), ערוה”ש (כד; כח). יסוד דבריהם בביאור התוס’ בדעת ר”ח, כמובא בפסקה הקודמת. וכתב בשו”ת מהר”ץ חיות (א, יא), שאם יכתוב במקום זאת ד’, מותר במחיקה, שאינה אות מהשם הקדוש. וכן נהג מרן הרב קוק בכתביו. אולם למעשה, נוהגים למחוק סימן ה’, וכ”כ אפרקסתא דעניא (א, ס) וציץ אליעזר (כב, נא), שהרי לרמב”ם (יסוה”ת ו, ד) ושו”ע (יו”ד רעו, י) גם בי’ לבדה אין איסור, וקל וחומר בה’. וכל זה לעניין מחיקת הסימון, אבל נראה שאין לחשוש לגנוז מכתב שכתוב בו סימן ה’, וקל וחומר דברי דפוס עם סימן ה’, אלא מותר להשליכו לפח.
מחיקת ב”ה, בע”ה, אי”ה וכדומה: בפשטות, גם למחמירים מותר למוחקם, שכן מדובר בקיצור של ‘ברוך השם’ ולא ‘ברוך הוי”ה’ (מהרש”ם א, קנט; מלמד להועיל או”ח קיג, כ; שואל ונשאל ד, יו”ד מא; ישכיל עבדי ז, יו”ד כ; יחו”ד ג, עח), וכן בשאר הדוגמאות. ויש שכתבו שבלא צורך גדול אין למחוק ב”ה, ומשמע שלשיטתם עדיף לכתוב בס”ד (צפנת פענח קצו; מים חיים משאש או”ח ב, לט). למעשה, אפשר לכתוב לכתחילה ב”ה, ובשעת הצורך אפשר למוחקו.
