כל מצווה ומצווה שמקיימים ישראל ובמיוחד החיילים מוסיפה לקדושת המחנה, מעצימה את גבורת ישראל ומסייעת להצלחת המלחמה. מנגד, כל עבירה גורעת מקדושת המחנה ופוגעת בהצלחת המלחמה, ובמיוחד עבירות ששכיחות במחנות כפריצות וניבולי פה. שנאמר (דברים כג, טו): "כִּי ה' אֱלוֹהֶיךָ מִתְהַלֵּךְ בְּקֶרֶב מַחֲנֶךָ לְהַצִּילְךָ וְלָתֵת אֹיְבֶיךָ לְפָנֶיךָ, וְהָיָה מַחֲנֶיךָ קָדוֹשׁ, וְלֹא יִרְאֶה בְךָ עֶרְוַת דָּבָר וְשָׁב מֵאַחֲרֶיךָ". אולם גם כאשר המנהיגים ורבים מהעם והחיילים חוטאים בחטאים חמורים, המצווה הגדולה להגן על העם והארץ אינה מתבטלת, ופעמים שכאשר היא מתקיימת במסירות נפש, היא לבדה מכריעה את הכף כנגד כל החטאים, וה' מסייע ללוחמים במלחמתם להגנת העם והארץ.
יש טועים לחשוב שהעבירות שבין אדם למקום הן שפוגעות יותר מכל בהצלחת המלחמה, אולם האמת שהמצוות שבין אדם לחברו חשובות ומועילות יותר להצלחת המלחמה. וכפי שאמרו חכמים (ירושלמי פאה א, א), שאפילו היו ישראל עובדי עבודה זרה, אם היו מאוחדים, היו מנצחים במלחמתם נגד אויביהם, שנאמר (הושע ד, יז): "חֲבוּר עֲצַבִּים אֶפְרָיִם – הַנַּח לוֹ". לכן, בימי אחאב, למרות שחטא והחטיא את ישראל בעבודה זרה יותר מכל המלכים שלפניו, ואף הרג נביאים, כיוון שהיו מאוחדים ולא היו בעלי לשון הרע, "היו יורדים למלחמה ונוצחים". לעומת זאת, על ימי שאול אמרו: "כולם צדיקים היו" (במצוות שבין אדם למקום), אלא שהואיל ו"היה בהם דילטורים", "זה דואג ואחיתופל שהיו להוטים אחר לשון הרע" – "היו יוצאים במלחמה והיו נופלים" (ראו להלן טו, ה).
שני טעמים לחשיבות המיוחדת של המצוות שבין אדם לחברו לעניין המלחמה. האחד, חשיבותן הכללית, וכפי שאמר רבי עקיבא: "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ – זה כלל גדול בתורה" (ויקרא יט, יח, ספרא שם; ירושלמי נדרים ט, ד). וכפי שאמר הלל הזקן לאותו גר שביקש ללמוד את כל התורה על רגל אחת, שהכלל שכולל את כל התורה הוא "מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך", וכל שאר המצוות הן פירוש והרחבה לכך (שבת לא, א). השני, האויבים לוחמים נגד כלל ישראל וכלל הרעיונות שהם מייצגים, והעבירות שבין אדם לחברו פוגמות באחדות ישראל ובקדושתו.