פעמים שיש בהלכה חילוקי דעות, יש מקילים ויש מחמירים. בדרך כלל ההלכה נפסקת על פי דעת הרוב, ובשעת הדחק סומכים על דעת המקילים. והמהדרים משתדלים להחמיר אף כדעת המיעוט. השאלה כיצד ראוי לנהוג בצבא.
מצד אחד, התורה הזהירה את החיילים במחנה להישמר מכל דבר רע, שנאמר (דברים כג, י): "כִּי תֵצֵא מַחֲנֶה עַל אֹיְבֶיךָ, וְנִשְׁמַרְתָּ מִכֹּל דָּבָר רָע". וכפי שלמדנו (הלכה א), שלושה טעמים עיקריים לכך: א) השכינה שורה בקרב מחנה ישראל. ב) השטן מקטרג בשעת הסכנה, ולכן צריכים בצבא להדר יותר במצוות כדי להיות זכאים לעזרת ה'. ג) האווירה בצבא עלולה להוריד את רמתו הרוחנית של החייל, וכנגד זה עליו להתחזק יותר בשמירת המצוות.
מנגד, פטרו חכמים את החיילים היוצאים להילחם, מעת צאתם למלחמה ועד חזרתם, משישה דברים. ואלו הם: א) מותר להם להביא עצים מכל מקום בלא לחשוש לגזל. ב) פטרו אותם מלחזר אחר מים לנטילת ידיים לפני אכילת פת. ג) התירו לחיילים לאכול פירות דמאי, היינו פירות שחכמים חייבו לעשר מספק. ד) פטרום מלהניח מאכל שתי סעודות לצורך 'עירוב חצרות' ו'עירוב תחומין'. ה) מותר לחיילים לחנות ולעבור בכל שדה, בלא לחשוש שיגרמו נזק לבעל השדה. ו) חיילים שנהרגו נקברים במקום נפילתם ואין צריך להוליכם לבתי קברות (עירובין יז, א). שישה דברים אלו הותרו דווקא בעת שיוצאים למלחמה, ולא בזמן אימונים.
במצב של פיקוח נפש כל המצוות נדחות, אולם שישה דברים אלו התירו חכמים גם במצב שאין חשש פיקוח נפש מיידי. וזאת משום שחששו חכמים, שאם החיילים יצטרכו להקפיד עליהם בתנאֵי השטח הקשים, תיגרם להם הכבדה גדולה, שבעקיפין אולי תגרום לפגיעה ביכולתם להילחם. לדוגמה, אם יצטרכו לשאת על גבם לכל מקום מים לנטילת ידיים ועצים להבערת אש, יתעייפו ויתעכבו. וכן אם יצטרכו לקבור כל הרוג בבית קברות מסודר, יצטרכו לעיתים להוליכו על גבם במשך ימים, והדבר יפגע בהכנתם לקרב ובמצב רוחם. וכן אם יצטרכו לבקש בכל מקום רשות מבעלי הקרקע לחנות בגבולם ולקחת עצים, יתעכבו מאוד. על כן הפקיעו חכמים את רשות בעלי הקרקעות והעצים לטובת החיילים.[1]
מיסודות אלו למדנו שמצד אחד בדברים שעלולים לעכב ולשבש את הפעילות המלחמתית, יש לסמוך על דעות המקילים, כפי שהקילו חכמים בששת הדברים. מאידך, בדברים שאינם עלולים לשבש את הפעילות המלחמתית, יש להדר ולהתקדש במחנה. על אחת כמה וכמה בזמן האימונים, שאז יש להחמיר ולדקדק יותר מאשר בזמנים אחרים.[2]
[1]. להרחבה ראו בספרו של הרב קופמן 'הצבא כהלכה' פרק יא. יש להוסיף שגם מדין 'אשת יפת תואר' (דברים כא, י-יד), למדנו שצריך להקל בצבא במה שקשה מאוד לקיים (ראו פנה"ל גיור ג, יז-יח). יש לציין שפטורי המחנה הם דווקא לעשרה חיילים ומעלה, שהם נקראים 'מחנה', אבל לפחות מעשרה אין פטור. ונראה לפרש, שכאשר הם עשרה – ייטו באופן טבעי להחמיר, כפי שנוהגים תמיד להחמיר יותר בציבור, ויש לחשוש שגם כאשר ההחמרה תגרום לפגיעה בהכנתם לקרב, לא יורו לעצמם היתר, ועל כן פטרום חכמים מששת הדברים הללו, כדי שלא יצטרכו לדון בכל אחד מהם כשיבוא לפניהם. אולם כשהם פחות מעשרה לא חששו שיחמירו בחינם.
מבין ששת הדברים, שלוש תקנות פוטרות את החיילים מדברים חמורים – פגיעה בבעלות על קרקע ועל עצים, וקבורת חלל במקום נפילתו. אולם כיום, שיש לצבא כלֵי רכב, ניתן להביא כל הרוג לבית קברות, וכיוון שיש אמצעי קשר, ניתן לתאם מראש שימוש בקרקע, ולכן בלא צורך מיוחד מחמירים בהם (לעניין קבורה עי' משיב מלחמה ח"ב קמג). שלוש התקנות הנוספות פוטרות מדברים קלים, כלומר מדברים שאסורים מדרבנן, והם: הפרשת תרומות ומעשרות מ'דמאי', הנחת מזון לעירוב חצרות ותחומין, ונטילת ידיים לסעודה, וגם היום נותרו בהיתרם. לעניין תחומין נחלקו מה ההיתר, האם רשאים להלך לכל צד ארבעת אלפים אמה, או רק לצד אחד, ולרב גורן ההיתר עד י"ב מיל. לעניין נטילת ידיים, כאשר יש להם מים לדעת רוה"פ מעיקר הדין חייבים. אבל כאשר אין מים זמינים, או כשיש חשש קל שיחסרו להם מים לשתייה, אין לחזר אחריהם עד מיל. ולדעת הרבה פוסקים יעטפו ידיהם במפית, כדי לא לנגוע בלחם.
[2]. בשירות הצבאי כיום ישנו חשש שהאווירה החילונית עלולה להשפיע על החייל הדתי, וכדי להדגיש את קדושת המחנה נכון להקפיד על הוצאת ציציות בעת השירות בצבא (ראו פנה"ל חפצי קודש א, י). פעמים שהטבחים בצבא אינם יהודים, ואמנם הרבנות הצבאית דואגת להסדיר את המטבחים באופן שיהודי ידליק את האש, אולם בשעת הדחק, כאשר לא הצליחו לסדר זאת, כיוון שיסוד איסור בישולי גויים מדרבנן, כדי לא לפגוע במרקם היחסים שבין החיילים, נראה שיש לסמוך על צירוף הדעות המקילות: א) יש אומרים שכאשר הגוי מבשל לרבים, אין חשש לקשר אישי, וכשם שהתירו בשעת הצורך 'פת פלטר' גוי – כך יש להתיר בישולי גויים במטבח ציבורי (מהריט"ץ ישנות קסא). ואף שרוה"פ החמירו, בשעת הצורך אפשר לצרף את דעתו להקל. ב) י"א שאם הגוי מבשל בבית של ישראל – אין איסור (ר' אברהם בתוס' ע"ז לח, א, 'אלא'). ג) י"א שבשכירים או חיילים שמבשלים בפקודה, אין קירוב דעת, ולכן אולי אין איסור (עי' רמ"א יו"ד קיג, ד; ש"ך ז; שדי חמד מערכת בישול עכו"ם א). לסיכום, כיוון שיש בזה צורך גדול, שהתנכרות לטבח שהתגייס לצה"ל היא דבר שעלול לפגוע בלכידות החיילים, שרבים מהם חילוניים, אפשר להקל (ראו פנה"ל כשרות כח, ט). אמנם במקרים כאלו יש להיזהר במיוחד מהיווצרות קשרי חברות בין המינים.