כיוון שמצווה לרשת את הארץ, שתהיה בריבונות ישראל (לעיל ט, א-ג), ממילא אסור להעביר חלקים מארץ ישראל לרשות נוכרים, ואסור גם לסייע לגירוש יהודים והחרבת יישובים, כפי שהיה בעת גירוש היהודים מחבל עזה ומצפון השומרון בשנת תשס"ה (2005). וכן פסקו הרב הראשי לישראל (תשל"ג-תשמ"ג), הרב שלמה גורן זצ"ל, הרב הראשי לישראל (תשמ"ג-תשנ"ג), הרב אברהם שפירא זצ"ל, הרב שאול ישראלי זצ"ל והרב נריה זצ"ל. וכן הורה עוד לפני כן פעמים רבות מו"ר הרב צבי יהודה קוק זצ"ל (ראו ב'תשובות העם והארץ' הרב גורן סימן ה, ותשובת הרב שפירא סימן יב. ועי' אגרות הראיה איגרת רלז). וכן נפסק על ידי 'איחוד הרבנים למען עם ישראל וארץ ישראל', שאיגד מאות רבנים, ובראשו עמד הרב אברהם שפירא זצ"ל.[5]
גם כאשר ברור לחייל שאם יסרב להשתתף בנסיגה וגירוש יהודים, יהיו חיילים אחרים שיבצעו את הנסיגה ויגרשו יהודים, אסור לו לבצע פקודה זו. שכן גם כאשר המצב הכללי מקולקל, אין היתר ליחיד להיות שותף לחטאים שהציבור מבצע. וכל אדם שנוטל חלק בנסיגה מחלק כלשהו מארץ ישראל, נעשה שותף לכמה וכמה איסורים חמורים מן התורה (להלן יג, ז). ואף שאין בכוחו למנוע את הציבור מלחטוא, חובה עליו לשמור על ניקיון כפיו. וכשם שבמקום שכולם גנבים, ואין בכוחו של היחיד להשפיע עליהם להיטיב את דרכם, חובה עליו שלא לגנוב; כך כשהציבור חוטא בהסגרת הארץ לידי נוכרים, חובה על היחיד שלא להשתתף עמהם בחטא. ויש בכך גם משום מצוות התוכחה, שאף היא מצווה מהתורה.
עמידה זו על האמת והסירוב להשתתף בחטא חשובים ביותר, למען האמת ולמען ההיסטוריה. כדי שיֵדעו בכל הדורות, כי לא הכל טעו, ובזכות אותם צדיקים תישמר הגחלת עד לתיקון החטא הלאומי. כמו שנאמר (מלכים א' יט, יח): "וְהִשְׁאַרְתִּי בְיִשְׂרָאֵל שִׁבְעַת אֲלָפִים, כָּל הַבִּרְכַּיִם אֲשֶׁר לֹא כָרְעוּ לַבַּעַל וְכָל הַפֶּה אֲשֶׁר לֹא נָשַׁק לוֹ". כיוצא בזה, השופט גדעון ניצח את כל מחנה מדיין העצום על ידי שלוש מאות האנשים אשר בניגוד לשאר העם לא התרגלו לכרוע לבעל (שופטים ז, ז; מצו"ד שם).
[5]. ההחלטה היתה בחודש תמוז תשנ"ה (1995). בין השותפים לפסק היו: אבי מורי הרב זלמן ברוך מלמד, הרב נחום אליעזר רבינוביץ', הרב דב ליאור, הרב חיים דרוקמן, הרב אליעזר ולדמן, הרב חיים שטיינר, הרב דניאל שילה, ועוד רבים. עי' ב'תשובות העם והארץ' סי' יג, בנימוקי הרב רבינוביץ' לפסק ההלכה. יש לציין שהיו רבנים שסברו שאסור לסרב כדוגמת הרב ליכטנשטיין זצ"ל, בעיקר מפני שנטו להעריך שנסיגה יכולה להביא שלום, וסברו שמותר לוותר על שטחים בארץ ישראל עבור שלום.