מצווה מהתורה, שכאשר ישראל יצטרכו לצאת במלחמה נגד ממלכה או עיר, יציעו לה תחילה הצעת שלום, שנאמר (דברים כ, י): "כִּי תִקְרַב אֶל עִיר לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ – וְקָרָאתָ אֵלֶיהָ לְשָׁלוֹם". הצעת השלום פירושה הצעת כניעה, שנאמר (שם כ, יא): "וְהָיָה אִם שָׁלוֹם תַּעַנְךָ, וּפָתְחָה לָךְ, וְהָיָה כָּל הָעָם הַנִּמְצָא בָהּ יִהְיוּ לְךָ לָמַס וַעֲבָדוּךָ". משמעות הכניעה: קבלת שלטון ישראל, תשלום מיסים וסיוע לכל צורכי ישראל, וכן קבלת יסודות האמונה והמוסר הכלל-עולמיים, שהם 'שבע מצוות בני נח' (רמב"ם הל' מלכים ו, א). אלו הן שבע המצוות: איסור עבודה זרה, איסור גילוי עריות, איסור שפיכות דמים, איסור גניבה וגזל, איסור ברכת השם (לשון 'סגי נהור', והכוונה לקללה), איסור אכילת אבר מן החי, חיוב למנות בתי דינים שישפטו משפט צדק בשבע המצוות הכוללות גם את כל הדינים שבין אדם לחברו. תמורת כל זה יזכו בני העיר הנכנעת לשלום, כלומר, למעמד מכובד כבני אדם שמגלים את צלם האלוהים שבהם, וזכות לשמור על חירותם, רכושם, אורחות חייהם וקהילתם.
גם לפני שיוצאים למלחמה בעמלק, מצווה לקרוא להם לשלום, היינו להציע להם להיכנע תוך קבלת שבע מצוות בני נח, ובזה יפסיקו להיחשב עמלק. אם קיבלו את תנאי השלום, אין נלחמים נגדם. ואם לא קיבלו, נלחמים נגדם עד כלותם (כך משמע מהרמב"ם וכס"מ מלכים ו, א-ד. וראו פנה"ל זמנים יד, ח).
וכך עשה יהושע בן נון. לפני שעבר את הירדן, שלח שלושה כתבים לכנענים יושבי הארץ. בראשון שלח להם: מי שרוצה לברוח – יברח. בשני שלח: מי שרוצה לעשות שלום – ישלים. ובשלישי כתב: מי שרוצה לעשות מלחמה – נילחם בו. הגִרגשים החליטו לברוח והלכו לגור באפריקה, ומצאו שם מקום טוב, ושאר הכנענים נשארו ונלחמו בישראל (ירושלמי שביעית ו, א, דברים רבה ה, יג).
לפי זה יש לשאול: מדוע הוצרכו הגבעונים (יהושע ט) להערים על ישראל ולהתחפש לאנשים שבאו ממקום רחוק, ולא השלימו עם ישראל כפי שהציע להם יהושע? יש אומרים שהגבעונים יכלו לבקש שלום בלא לרמות, והם טעו בכך ולכן רימו (רמב"ם מלכים ו, ה). ויש אומרים שהם עשו זאת מפני שרצו לכרות ברית שווה עם ישראל, ואילו השלום שהציע להם יהושע הוא שיהיו כפופים לישראל ויעלו להם מס. וכיוון שהגבעונים הטעו את ישראל, לא היו חייבים לקיים את הברית שכרתו עימם. אך כיוון שהנשיאים נשבעו שישראל לא יפגעו בהם, קיימו את השבועה כדי שלא יגרמו לחילול השם (אברבנאל). ויש אומרים, שהגבעונים יכלו לקבל את הצעת השלום כל זמן שישראל לא עברו את הירדן, אולם לאחר שעברו את הירדן כבר התחילה המלחמה ואיבדו את ההזדמנות לקבל את הצעת השלום (ראב"ד על רמב"ם שם; ראו פנה"ל גיור ג, ה-ו, 5).
כאשר יש חשש שבחסות הקריאה לשלום האויב יתקוף אותנו ונספוג מזה אבדות, אין לקרוא לו לשלום.[6]
[6]. כתב בעמק הנצי"ב (פרשת שופטים פיסקא נו), שכאשר יש סכנה בקריאה לשלום – אין לקרוא לשלום (כך הסביר את דברי הספרי שבעיר גדולה לא צריך לקרוא לשלום). אמנם לרש"י על פי הספרי, המצווה לקרוא לשלום היא רק במלחמת רשות, אבל לרמב"ם (הל' מלכים ו, א), המצווה היא בכל סוגי המלחמות (עי' ב'הצבא כהלכה' עמ' יב).