אולם נראה בבירור, שדעת המקילים התבססה על המציאות לפיה, כל הנעליים והסנדלים שהיו עשויים מחומרים אחרים לא היו נוחים להליכה, ועל כן היה ניתן לומר שאינם נחשבים כנעליים. אבל כיום שרגילים לעשות נעליים וסנדלים טובים מחומרים שונים שאינם עור, כל סוגי הנעליים והסנדלים שרגילים ללכת בהם במשך השנה בחוץ במקום שיש בו אבנים, אסורים בתשעה באב, ואין זה משנה מאיזה חומר הם עשויים. ואמנם בדור הקודם, כשעוד לא היו רגילים לעשות נעליים וסנדלים טובים מחומרים אחרים, היו פוסקים שהתירו ללכת בהם, אבל ככל שעובר הזמן ויותר רגילים להכין נעליים מצוינות משאר חומרים, מתמעטים המתירים ללכת בהם.
לפיכך, אסור ללכת בתשעה באב בנעליים וסנדלים שרגילים ללכת בהם בחוץ במקום שיש בו אבנים, ואין זה משנה מאיזה חומר הם עשויים. אבל מותר ללכת בנעלי בית מבד או מגומי פשוטות, שאין רגילים ללכת בהן בחוץ במקום שיש בו אבנים, מפני שמרגישים בהן את קושי הארץ. ומכל מקום כיוון שיש עדיין מקילים בנעליים או סנדלים שאינם מעור, אין למחות ביד הרוצים לסמוך עליהם. [12]
מותר לחולה או יולדת שעלולים לחלות מחמת הצינה אם ילכו יחפים על הארץ לנעול נעליים מעור. וכן מותר למי שהולך במקום שיש בו חשש סכנה מעקרב וכיוצא בו לנעול נעליים מעור. וכן מותר למי שהולך במקום רפש וטיט לנעול את מנעליו כדי שרגליו לא יטנפו. וכן חייל בשירות מבצעי, יכול לנעול נעלי צבא (שו”ע תקנד, יז, תריד, ג-ד). מפני שאיסור נעילת הסנדל הוא רק כאשר נועלים את הסנדלים או הנעליים לצורך הליכה נוחה, אבל כאשר נצרכים לנעול אותם לסיבה אחרת – אין איסור.
מי שנצרך למדרסים ובלעדיהם הוא סובל, גם כשהם עשויים מעור, מותר לו להניחם בתוך נעל בית או בתוך נעל גומי פשוטה שאין רגילים ללכת בה כל השנה. וזאת מפני שאינו נוטלם לצורך הליכה נוחה אלא כדי להסיר סבל, ובנוסף לכך, כיוון שהמדרס אינו מחובר לנעל אפשר לומר שאינו חלק ממנו (חלקת יעקב ב, פג; שש”כ לט, לז).