אולם נראה בבירור, שדעת המקילים התבססה על המציאות לפיה, כל הסנדלים שהיו עשויים מחומרים אחרים לא היו נוחים להליכה, ועל כן היה ניתן לומר שאינם נחשבים נעליים וסנדלים. אבל כיום שרגילים לעשות נעליים טובות מחומרים שונים שאינם עור, כל נעל או סנדל שרגילים במשך כל השנה ללכת בהם בחוץ במקום שיש בו אבנים, אסורים בתשעה באב, ואין זה משנה מאיזה חומר הם עשויים. ואמנם בדור הקודם, כשעוד לא היו רגילים לעשות נעליים טובות מחומרים אחרים, היו פוסקים שהתירו ללכת בהם, אבל ככל שעובר הזמן ויותר רגילים להכין נעליים מצוינות משאר חומרים, מתמעטים המתירים ללכת בהם ביום הכיפורים.
לפיכך, אסור ללכת בתשעה באב בנעליים וסנדלים שרגילים ללכת בהם בחוץ במקום שיש בו אבנים, ואין זה משנה מאיזה חומר הם עשויים. אבל מותר ללכת בנעלי בית מבד או בנעלי גומי פשוטות מאוד, שאין רגילים ללכת בהם בחוץ במקום שיש בו אבנים, מפני שמרגישים בהם את קושי הארץ. ומכל מקום כיוון שיש עדיין מקילים בנעליים או סנדלים שאינם מעור, אין למחות ביד הרוצים לסמוך עליהם. 12
חולה או יולדת שעלולים לחלות מחמת הצינה אם ילכו יחפים על הארץ, מותר להם לנעול נעליים מעור. וכן מי שהולך במקום שיש בו חשש סכנה מעקרב וכיוצא בו, מותר לנעול נעליים מעור. וכן מי שהולך במקום רפש וטיט, מותר לו לנעול את מנעליו כדי שרגליו לא יטנפו. וכן חייל בשירות מבצעי, יכול לנעול נעלי צבא (שו"ע תקנד, יז, תריד, ג-ד). מפני שאיסור נעילת הסנדל הוא רק כאשר נועלים את הסנדלים או הנעליים לצורך הליכה נוחה, אבל כאשר נצרכים לנעול אותם לסיבה אחרת – אין איסור.
מי שנצרך למדרסים ובלעדיהם הוא סובל, גם כשהם עשויים מעור, מותר לו להניחם בתוך נעל בית או בתוך נעל גומי פשוטה שאין רגילים ללכת בה כל השנה. וזאת מפני שאינו נוטלם לצורך הליכה נוחה אלא כדי להסיר סבל, ובנוסף לכך, כיוון שהמדרס אינו מחובר לנעל אפשר לומר שאינו חלק ממנו (חלקת יעקב ב, פג; שש"כ לט, לז).
- במהדורה הקודמת שנכתבה בתשס"ה, כתבתי שההוראה המקובלת כדעת המתירים, ואע"פ כן מי שיכול להסתפק בנעלי בית או נעלי בד שאינן מגינות באופן שלם על הרגל – טוב להחמיר, ועתה כתבתי שצריך להחמיר, מפני שכך עולה בבירור מהסוגיה, וככל שעובר הזמן יותר פוסקים כותבים כך למעשה. וכ"כ באהלה של תורה ב, פא; והלח"ב כב, כה, בשם ריש"א. וסוגיה זו מבוארת בהרחבה בפניני הלכה ימים נוראים ח, ה. ↩
