יג – ישיבה ושכיבה על הארץ

שכיבה: יש נוהגים לישון על הארץ, ויש שנוהגים לישון בלא כר, ויש שמניחים אבן תחת מראשותיהם (שו"ע תקנה, ב). ומי שקשה לו לישון באופן זה, רשאי לישון כדרכו (מ"ב תקנה, ו). ורבים מקיימים את מנהג האבלות על ידי הורדת המזרן לארץ, ואזי אין צורך להסיר את הכר. והמהדרים מניחים אבן תחת המזרן. בדרך זאת מקיימים את מנהג האבלות ואין כל כך קושי להירדם.

ישיבה: נוהגים לשבת על הארץ כמנהג אבלים. אולם כיוון שאין בזה חיוב מהדין, אין מחמירים בזה עד סוף תשעה באב (ב"ח תקנט, א). יוצאי אשכנז וחלק מיוצאי ספרד נוהגים להחמיר בזה עד חצות היום, ויש מיוצאי ספרד שמחמירים בזה עד תפילת מנחה (שו"ע ורמ"א תקנט, ג). הישנים אחר הצהרים אינם צריכים להוריד את המזרן לארץ.^[16]

יש נוהגים על פי הקבלה שלא לשבת על הקרקע בלא חציצה של בד או עץ (ברכ"י תקנה, ח), אבל על גבי מרצפות לדעת רבים, גם לפי הקבלה, אין צריך להקפיד בזה. ויש מקפידים להניח חציצה גם על גבי מרצפות.

כיוון שאין חיוב מהדין לשבת על הארץ, מותר לשבת על כר, ועדיף שלא יהיה גבוה יותר מטפח מהקרקע. כשקשה לשבת נמוך כל כך, אפשר להקל לשבת על כסא נמוך שאינו מגיע לגובה של שלושה טפחים. וכשגם זה קשה, אפשר להקל לשבת על כסא שגובהו מעט יותר משלושה טפחים.^[17]

ישיבה על מדרגות נחשבת כישיבה על הקרקע, כיוון שדורכים עליהן (מקו"ח לחו"י).

מעוברות, זקנים, חולים והסובלים מכאבי גב, שקשה להם לשבת על כסא נמוך, רשאים לשבת על כסאות רגילים (ערוה"ש יו"ד שפז, ג).