רבים נוהגים שלא להתעטף בטלית גדול ולא להתעטר בתפילין בתפילת שחרית; וכדרך שהקב"ה כביכול "בִּצַּע אֶמְרָתוֹ" – קרע גלימתו, כך אנו איננו מתעטפים בטלית; וכדרך שנאמר (איכה ב, א): "הִשְׁלִיךְ מִשָּׁמַיִם אֶרֶץ תִּפְאֶרֶת יִשְׂרָאֵל", אלו תפילין של הקב"ה, כך אנו איננו מתעטרים בתפילין. אולם כיוון שלדעת רוב הראשונים, יש מצווה להתעטף בטלית ולהניח תפילין בתשעה באב כבשאר הימים, לפיכך מתעטפים בטלית ומניחים תפילין בשעת המנחה. ובחרו להימנע מהמצווה בשחרית, מפני שאז אנו מבטאים את שיא האבל והצער באמירת הקינות, ואילו בשעת מנחה כבר מקבלים קצת נחמה. וכך מנהג כל קהילות יוצאי אשכנז והרבה קהילות מיוצאי ספרד (שו"ע תקנה, א). אבל טלית-קטן לובשים כבר בבוקר, אלא שהתעורר ספק אם לברך עליו, ועל כן עדיף לישון בליל תשעה באב עם הטלית-קטן, וכך לא יצטרכו לברך עליו בבוקר. ולפני תפילת מנחה מתעטפים בטלית-גדול בברכה.
ויש מדקדקים שאינם רוצים לקרוא קריאת שמע של שחרית בלא טלית ותפילין, ועל כן נוהגים להניחם לפני תפילת שחרית בביתם, ולקרוא בהם קריאת שמע, ואח"כ הולכים להתפלל עם הציבור בלא טלית ותפילין. ויש קהילות ספרדיות שנהגו להתעטף בטלית ולהניח תפילין בשחרית. וכל קהילה תמשיך במנהגה.[21]