כפי שלמדנו (לעיל ו, א), לאחר חורבן בית המקדש הראשון, תקנו הנביאים לצום ארבעה צומות, והחמור שבהם צום תשעה באב, שבו נחרב בית המקדש (עוד על משמעות הצום לעיל ו, ד). צומות אלו נתקנו כדוגמת צום יום הכיפורים, שנמשך יממה שלימה, ואסורים בו בחמישה דברים. לאחר שנבנה בית המקדש השני, בטלו הצומות והפכו לימי ששון ושמחה. וכשנחרב בית המקדש השני, חזרו ארבעת הצומות לקדמותם.
לאחר שנסתיימה תקופת הגזירות הקשות, והגיעו ימים שבהם מצד אחד בית המקדש עדיין עמד בחורבנו ומצד שני לא היו עלינו גזירות קשות, אמרו חכמים שדין שלושה מהצומות: עשרה בטבת, י"ז בתמוז וצום גדליה, תלוי ברצונם של ישראל, "רצו – מתענין, רצו – אין מתענין".
אבל בתשעה באב, שנכפלו בו הצרות ושני בתי המקדש שעמדו לישראל חרבו בו, חייבים לצום בכל מצב. ואף בימי שלווה, אין דינו תלוי ברצונם של ישראל, אלא כל זמן שבית המקדש חרב, חייבים לצום בו כפי תקנת הנביאים (ר"ה יח, ב).
וזה יסוד ההבדל בין צום תשעה באב לצומות הקלים. בתשעה באב חייבים לצום על פי תקנת הנביאים, לפיכך כל דיני הצום חלים בו במלואם. ואילו בצומות הקלים אנחנו חייבים מפני שכך נהגו וקבלו ישראל לצום בהם עד שיבנה בית המקדש, ומתחילת הקבלה לצום בהם, לא נהגו להחמיר בהם ככל חומרת צום תשעה באב (כמבואר לעיל ז, א).[1]
[1]. ראו לעיל ז, א-ב, והערה 1, שגדר שלום הוא שבית המקדש בנוי, ורק אז יתבטל צום תשעה באב. ומה שכתבתי שצום תשעה באב אינו תלוי ברצון ישראל, כ"כ הרמב"ן בתורת האדם עמ' רמד. וכן דעת רש"י והאשכול והעיטור והסמ"ק ומ"מ ועוד. אמנם יש סוברים שבזמני הביניים, גם מתשעה באב פטורים אלא שרצו ישראל לצום בתשעה באב צום מלא כעיקר התקנה מפני הצרות שנכפלו בו, וכ"כ הרשב"א והריטב"א. אבל מקובל כדעת הסוברים, שצום תשעה באב אינו תלוי ברצון, אלא הוא חובה מתקנת נביאים.
