כפי שלמדנו, בט"ו באב היו בנות ירושלים יוצאות לרקוד ולחולל בכרמים כדי למצוא את זיווגן מתוך שמחה. מן הסתם הבחורים כבר הכירו את משפחותיהן של הבנות שגרו בשכנותם, ובוודאי התייעצו עם הוריהם עם מי מתאים להם להתחתן. אבל היה גם צורך שהבחורים יראו את הבחורות וידברו עמן, כדי שהבחורים והבחורות ירגישו אם יוכלו להתחתן באהבה ובשמחה. ועיקר התועלת היתה לאלו שהתקשו למצוא את זיווגם בדרכים הרגילות, כפי שאמרו חכמים (תענית לא, א): "תנא: מי שאין לו אישה נפנה לשם".
אמרו חכמים, שמנהגן של הבנות היה שכולן "יוצאות בכלי לבן שאולין, שלא לבייש את מי שאין לו". כלומר, למרות שבמציאות אין שוויון בין בני האדם, ולעניוֹת קשה יותר להתחתן, בימים מיוחדים אלה נעשה מאמץ לגשר על הפערים, וכולן לבשו בגדים לבנים, ואף הבגד הלבן לא היה של הלובשת אלא בגד ששאלה מחברתה. והקפידו שכל אחת תשאל בגד ממי שפחות מיוחסת ממנה: "בת מלך שואלת מבת כהן גדול, בת כהן גדול מבת סגן, ובת סגן מבת משוח מלחמה, ובת משוח מלחמה מבת כהן הדיוט, וכל ישראל שואלין זה מזה, כדי שלא יתבייש את מי שאין לו" (תענית לא, א). כלומר, גם בת עשירה שהיתה לה שמלה מפוארת, היתה שואלת מחברתה שמלה לבנה פשוטה, כדי שלא לבייש את העניות שלא יכלו לבוא בשמלות הדורות. כהמשך לכך, נוהגים עד היום שכל הכלות לובשות בגד לבן, כדי שיהיו העניות והעשירות לובשות בגד דומה, ויוכלו כולן לשמוח בחתונתן שמחה פשוטה בלא קנאה ותחרות.
בתוך הריקודים והמפגשים, היתה כל בחורה מבליטה את המיוחד שבה, וכפי שאמרו חכמים (תענית לא, א): "תנו רבנן: יפיפיות שבהן מה היו אומרות – 'תנו עיניכם ליופי, שאין האישה אלא ליופי'. מיוחסות שבהן מה היו אומרות – 'תנו עיניכם למשפחה, לפי שאין האישה אלא לבנים'. מכוערות שבהן מה היו אומרות – 'קחו מקחכם לשם שמיים, ובלבד שתעטרונו בזהובים'". מן הסתם הבנות לא אמרו כך לבנים באופן אישי, אלא כך היו שרות, או שזה המסר שעלה מכלל דבריהן, וחכמים זיקקו אותו בלשונם.
היפות משתבחות ביופיין, שכן רבים מהבחורים נוטים לבחור את בת זוגם על פי יופייה. כי יש ביופי מעין הבטחה לחיים טובים, מאושרים וחיוניים, עד שאמרו חכמים (יבמות סג, ב): "אישה יפה – אשרי בעלה, מספר ימיו כפליים". אמנם בפועל, המציאות אינה מאשרת זאת. לא ניתן לומר שהגברים שנשואים לנשים שנחשבות יפות מאושרים יותר מאלה שנשואים לנשים שאינן נחשבות יפות. כשהיופי בא בנוסף לאופי, הוא אכן מוסיף טעם טוב לחיים, אבל פעמים רבות הוא מטעה. שנאמר (משלי לא, ל): "שֶׁקֶר הַחֵן וְהֶבֶל הַיֹּפִי, אִשָּׁה יִרְאַת ה' הִיא תִתְהַלָּל".
המיוחסות השתבחו במשפחתן, שכן משפחה מיוחסת היא משפחה של אנשים חרוצים ומוכשרים, שיודעים להתהלך עם הבריות ולהצליח, ועל כן זכו למעמד מכובד. מן הסתם אשה ממשפחה שכזו נושאת עימה מטען גנטי של מידות טובות וכישרון, יחד עם הרגלים חינוכיים נאותים, ועל כן ישנה סבירות גבוהה שאף ילדיה יהיו טובים ומוצלחים (עי' ב"ב קי, א; פסחים מט, א).
המעניין הוא שחכמים דובבו גם את מחשבתן של אלה שנחשבו מכוערות, שאמרו לבחורים: "קחו מקחכם לשם שמיים, ובלבד שתעטרונו בזהובים". בפשטות משמע שהן פנו לבחורים המכוערים ונטולי הכישרון, שחיזרו אחר הבנות היפות והמיוחסות ונענו בשלילה. לבחורים אלו אמרו: אם תמשיכו לרדוף אחריהן, תישארו רווקים. עדיף לכם להתחתן עם מי שמוכנה להינשא לכם. הרי יש מצווה להתחתן, אז בואו ונתחתן לשם שמיים, ואם תְשַׂמְּחוּ אותנו ותעטרונו בזהובים – אנחנו נְשַׂמֵּחַ אתכם כפליים. יש בדברי המכוערות רובד עמוק, פעמים שדווקא אדם שלא זכה ליופי ולייחוס, מתוך אמונתו בה' והשתדלותו בליטוש המידות הטובות ושיפור מעשיו, מגיע לפסגות נשגבות של חיים מלאי תוכן ושמחה. לכן אמרו: "קחו מקחכם לשם שמיים", וכך נתעלה ונגיע אל החיים המאושרים ביותר, וילדינו כבר יהיו מיוחסים מכוחנו. אולם זה לא יקרה מעצמו. נזכה לכך רק אם תשקיעו בנו – "תעטרונו בזהובים". על ידי הכבוד וההשקעה שהאיש ישקיע באשתו, יסייע לה לגלות את כישרונותיה ויופייה. וככל שיעברו השנים, ילך ויתברר שאין יפה ממנה. כי אין דבר יפה יותר בעולם, מאהבה שאינה תלויה בדבר ושותפות עמוקה לדבוק באמת ולעשות טוב.
