אמרו חכמים (משנה תענית ד, ח): "לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכפורים". כמה טעמים הובאו לכך בתלמוד (תענית ל, ב), וכולם קשורים לאירועים שאירעו ביום זה, חלקם מבטאים את סיום העונשים שבאו על ישראל בתשעה באב, וחלקם מאורעות שהגבירו את האחדות והשלום בין שבטי ישראל. ויש בכך תיקון לחטא שנאת חינם שבעטיו נחרב בית המקדש השני. נפתח בטעמים הנוגעים לסיום עונש תשעה באב.
הטעם הראשון: כפי שלמדנו (לעיל ו, ד), לאחר ששמעו ישראל את דברי המרגלים בליל תשעה באב, פחדו לכבוש את הארץ, מאסו בארץ חמדה וכפרו במצוות ה'. בעקבות זאת נגזר על כל הגברים שהיו צריכים לכבוש את הארץ למות במדבר. אמרו חכמים: "כל ארבעים שנה שהיו במדבר, בכל ערב תשעה באב היה הכרוז יוצא ואומר: 'צאו לחפור!', והיה כל אחד ואחד יוצא וחופר לו קבר, וישן בו, שמא ימות קודם שיחפור. ולמחר הכרוז יוצא וקורא: 'יבדלו חיים מן המתים', וכל שהיה בו נפש חיים – היה עומד ויוצא. וכל שנה היו עושים כן. ובשנת ארבעים שנה עשו, ולמחר עמדו כולן חיים. וכיוון שראו כך, תמהו ואמרו: 'שמא טעינו בחשבון החודש?', חזרו ושכבו בקבריהן בלילות עד ליל חמשה עשר. וכיוון שראו שנתמלאה הלבנה בחמשה עשר, ולא מת אחד מהם – ידעו שחשבון חודש מכוּון, וכבר ארבעים שנה של גזרה נשלמו, קבעו אותו הדור לאותו היום יום טוב". באותו הזמן גם חזר ה' לדבר עם משה בגילוי ישיר, לאחר שהפסיק לדבר עימו באופן זה מאז חטא המרגלים (תענית ל, ב, ורש"י שם).
הטעם השני, שאף הוא קשור לתשעה באב: כפי שלמדנו (לעיל ו, ד), אחד האסונות שפקדו את ישראל בתשעה באב הוא חורבן העיר ביתר, שהחל בתשעה באב בזמן מרד בר כוכבא. בנפילת ביתר נכשל המרד ואבד הסיכוי להשתחרר משעבוד הרומאים ולבנות את בית המקדש השלישי. כדי להדגיש את ניצחונם ולהשפיל את ישראל, גזרו הרומאים על רבבות החיילים היהודים שנהרגו בקרבות שלא ייקברו, והיה גופם מוטל כדומן על פני האדמה, וייאוש מסוכן החל להתפשט בלבבות. לאחר זמן, כשהתמנה מלך חדש והותר לקבור את ההרוגים, מצאו כי נעשה להם נס שלא הסריחו. אמרו חכמים (ברכות מח, ב): "אותו היום שניתנו הרוגי ביתר לקבורה, תקנו ביבנה 'הטוב והמטיב'. 'הטוב' – שלא הסריחו, ו'המטיב' – שניתנו לקבורה", והיה בכך רמז, שכשם שבאה גאולה לעצמות הלוחמים שיקומו לגורלם עם כל שאר הצדיקים בתחיית המתים, כך גם עם ישראל יקום וייגאל. ואותו היום היה ט"ו באב (תענית שם, פנה"ל ברכות ד, ב).
